התינוק בן יום. ישנתי מעט כי אתמול בלילה עזבתי מאוחר את בית החולים ונסעתי לסופר פארם לקנות משהו לטלי. כשהייתי בקופה המוכרת התלהבה מהכרטיס אשראי שלי שמצויירת עליו פרה שוכבת עם בקבוק יין ומגש גבינות על ספה אדומה. הסברתי לה שזה ציור של אשתי שציירה אותי ליום הולדת 29. כן, אני זה הפרה. משהו מההיסטוריה התעסוקתית שלי.
על הדרך סיפרתי לה שהיום נולד לי ילד. זה לא שהיא שאלה, זה פשוט שלכל אחד שמדבר איתי היום אני טורח לציין את זה. למאבטח של הבית חולים, לנערה שמכרה לי גלידה ואפילו לצוות צילום מבוסטון שניסה לראיין אותי במרכז הכרמל על הסכסוך במזרח התיכון. כמובן שסירבתי - לא רציתי וכנראה שלא יכולתי לדבר על ערפאת, נסראללה ושאר מרעין בישין כשהראש שלי במקום אחר.
המוכרת הציעה לי לקבל את חבילת הלידה של סופר פארם. הייתי אסיר תודה, כי זו הייתה אחת המטלות שלי לעתיד ולא הייתי חושב על זה לבד. מילאתי את הטופס והיה צריך תעודת לידה ומספר ת.ז. של התינוק. בתור תעודת לידה הראיתי לה את הצמיד שעל זרועי והסברתי לה שהתינוק עדיין לא קיבל אזרחות ישראלית. המוכרת אמרה לי שזה חייב להיות על הצמיד. ידעתי שהיא טועה אבל ניצלתי את המומנטום ונתתי לה את הת.ז. של האם המאושרת. שקר לבן, אבל מה לא עושים בשביל להביא לתינוק שלך את מה שהוא צריך.
הגעתי הביתה תוך כדי שיחת טלפון עם גיל (קודם לכן התקשרו שלושה גילים שונים בבת אחת ורציתי לדבר עם כולם). אני לא רושם כאן שם משפחה כדי להגן על הפרטיות וגם כדי שעכביש של גוגל לא יקשר את שמם עם הפוסט הפוסט-הריוני הזה. אז הגעתי הביתה ומתוך תחושת עייפות גמורה שכולם ידעו לספר לי עליה מראש ולא האמנתי, הצלחתי לארגן את הדברים שטלי ביקשה, להכניס את הטלפון להטענה, להעביר את התמונות למחשב, לגבות לשני דיסקים שונים שאחד מהם ימסר לאמי לטובת Off-site data protection (פיתחתי היסטריית גיבוי קלה), להטעין את המצלמה, להתרחץ, להעלות תמונות נבחרות לאחר ניפוי של תמונות ההנקה, לשתף עם בני המשפחה והקרובים מחו"ל. לא ידעתי אם זה יפריע לטלי ששיתפתי בלי שהיא עברה על התמונות. שמתי בכוונה תמונה שהיא נראית ממש מסכנה כדי להעביר את התחושות אז. נקווה שזה לא יהיה אכפת לה יותר מדי. אולי האוטומט שלי עשה כמה דברים נוספים אבל השלב הבא זה שהתעוררתי בבוקר אחרי שחלמתי שמישהו מהקיבוץ שלי מתלונן שקיפי בן-קיפוד רומז רמיזות מיניות בתוכנית שלו, כי הוא אומר שמישהי לא רק חברה שלו, היא גם בת זוג שלו....
רציתי מאד לחזור לישון ולהתפנק במיטה, אבל תחושה חדשה שיש שני אנשים שתלויים בך ורוצים שתבוא כבר טירטרה לי בראש. רציתי גם להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חנייה ליד הבי"ח.
קמתי והתארגנתי בזריזות. הבית מתחיל לתפוס צורה וריח של מוצב ברמת הגולן שהייתי בו במילואים האחרונים, אבל אין לי זמן לטפל בזה. צריך לעלות לשמירה.
טסתי לבית-החולים. גם היום הקריין ברדיו שכח להזכיר אותנו. חניתי רחוק וכשיצאתי מהאוטו ממש רצתי למחלקה כי רציתי לראות את כבר טלי, נאנקת מכאבים במיטה, ללא יכולת תנועה עם הפרשות ודם על הסדין ולקחת את התינוק שצווח במחלקה עם עוד עשרות תינוקות אחרים בזמן שהאחיות במחלקת תינוקות מדברות על הביטוח שיניים שלהם ושופכות בטעות את אבקת הנס-קפה לבקבוק של המטרנה. הגעתי בהליכה מלאה לחדר של טלי חולף על פני האחיות בברכת שלום, חולף על פני השותפות של טלי לחדר, שאולי בדיוק התלבשו או הניקו (לא יודע, לא הסתכלתי). המיטה של טלי הייתה ריקה. לא היו סימניים פורנזיים לחטיפה. הנחתי את הדברים, לקחתי את המצלמה והלכתי בהיסטריה קלה לכיוון התינוקייה. טלי עמדה שם בבגדי היום-יום שלה ובדיוק קיבלה את בננו רחוץ ונקי מהאחיות. היא סיפרה לי שעבר עליה לילה לא קל של כאבים, שבמהלכם גילתה שאלו פשוט התחושות החדשות שלה לכך שהיא צריכה להשתין. מסתבר שאחרי שהיא התרוקנה כאב לה פחות. מאוחר יותר בלילה כשהיה לה קשה להרדם היא אפילו ביקשה וקיבלה את התינוק והצליחה להניק אותו. אחרי שהייה קצרה בחדר הזמינו את טלי לחדר האוכל. היא הייתה מורעבת ורצה לשם (הכוונה לדידוי מהיר). אני נשארתי איתו לבד. הייתה לי חולצת כפתורים שטלי אמרה שהמליצו לבעלים ללבש כדי שיוכלו להניח עליהם את התינוק מבלי להתערטל ולהטריד את האחיות במראות קשים. בקושי מצאתי חולצה מכופתרת שאני לא נראה בה חתן או איש עסקים כושל מכיוון שאני לובש חולצות מכופתרות רק בחתונות, בר-מצוות ובריתות, אך לא בהלוויות המוזרות מאד שהייתי בהן השנה, אך על כך אולי יבוא פוסט נפרד בעתיד. לבסוף מצאתי חולצה מצוקמקת שהמילה מגהץ היתה גורמת לה להשיל את כל הכפתורים בבת-אחת. טלי רגישה לאבק ולכן בבוקר ניערתי והטחתי את החולצה בקיר כמה פעמים – טכניקה מצויינת דרך אגב, אודטה. התינוק עדיין יאלץ לפתח נוגדנים חדשים כדי להתמודד עם החולצה הזו, אבל אני חושב שזה יעשה לו טוב. אז הנה אני לבד איתו בחדר עם חולצת כפתורים פתוחה ותינוק שנשלף באכזריות מפטמות אמו המורעבת, מנסה לינוק אותי. אני מלטף אותו ומסביר לו בעדינות שהאוכל הלך לאכול אוכל. בשלב מסויים הוא נרדם לי על הידיים ויכולתי סוף סוף לנמנם. אתגר קשה, לנוח בלי לשמוט אותו. נראה לי שהצלחתי, אבל הייתי צריך להישען הרבה אחורה על הכורסא כדי להקטין סיכויי פגיעה.
אגב כורסא, מצטער על הכתיבה האסוציאטיבית, מצטער על הארס-פואטיות, מסתבר שלא בכל החדרים יש כורסא. אנחנו קיבלנו מה שנקרא "מרפסת", או בפי מאיה, שילדה כאן לפני יותר משמונה שנים ונתקעה עם הטרמינולוגיה של אז - "סוויטה". לשם השוואה, אני יודע על בחורות אחרות כאן שבני משפחה שלהם היו צריכים לישון לידם בלילה על כסא רגיל, כי לא הייתה להם כורסא. זה לא במקרה שקיבלנו את כל זה. פשוט במקרה או שלא במקרה התוודע הצוות הרפואי לשם ד"ר ליאורה אור ופינק אותנו. אז אולי בזריקת חיול שלו אתמול הוא לא קיבל רק ויטמין K.... גם הרופא המנתח לפני שניכנס לשלוף אותו שאל אותי אם ליאורה היא אמא שלי או של אשתי. הם ראו ששם משפחתה אור והסיקו שזה ממני. לא נכנסתי שם להסברים. אני מקווה שהוא השתדל לסגור לה את הריצ'-רצ' על הבטן יפה יותר בגלל זה. סתם, פשוט מדובר במקצוענים. עשו עבודה מצויינת לפי דעתי הלא מקצועית.
אחרי כשעה נפלאה איתו טלי חזרה מארוחת הבוקר והדרכת הנקה לעבודתה החדשה. זרקתי אותו על הציצי שלה והוא נתפס ישר. איזה כיף שהוא יונק.
הייתה לי איתו חוויה מדהימה הבוקר. מי שלא החזיק תינוק בן יומו על הגוף לא יודע איזה תחושה חלומית זאת.
בצהריים הגיעה אמא של טלי. היא קיבלה טלפון מחברה ודיברה בהתרגשות על הלידה. היא סיפרה שזה הלך בקלות. טלי התעצבנה מעט שכולם (וזה כולל אותי) מספרים כמה זה היה קל.
העברנו עוד קצת זמן בזולה בבי"ח. הפשוש כמעט ולא בכה. קיבל הרבה זמן הנקה וישן בשאר הזמן. לקראת ארבע ירדתי לנגב חומוס באבו-שאקר בעיר. נסעתי בכרמלית, הרכבת תחתית הקצרה בעולם, לנגב חומוס באבו-שאקר. בדרך מסרתי ד"ש למפלצת של טלי בתחנת הנביאים וסיפרתי לה שעכשיו היא דודה.
כשיצאתי מהכרמלית קיבלתי דיווח מאד מרגיז מקרובת משפחה. אני לא אפליל את עצמי ואסכן את שלמות המשפחה ולכן לא אפרט. נגיד שזה קשור בביקור. ללא תיאום. לא של בני משפחה קרובים. לא של חברים קרובים. לא של אנשים שידועים ברמת הטקט שלהם. או ללכת בזמן. נדמה לי שהאחות שבודקת לטלי לחץ דם מדי שעה לא תצא מהחדר כל כך מהר הפעם.
חששותי התאמתו. הייתי צריך לנקוט בגישה ישירה אך אסרטיבית כדי למנוע מצב שבו טלי מארחת אותם שלוש שעות וחצי. הנזק צומצם לכעשרים דקות נטו. הפעלתי גורמים פוליטיים נוספים באו"ם כדי לנקות את הנזק השיורי של מהלך האופנסיבה הצבאית שנקטתי בו איתם. למעשה הייתי מאד אסרטיבי אבל זה לא מספיק במקרה הזה. צריך שגורם שלישי יסביר את הסיטואציה החברתית הדי פשוטה הזו למעורבים.
במהלך היום ניהלתי שיחות טלפון רבות עם קרובי משפחה וחברים. עדי ויונתן שנולדה להם בת, ירדן, לפני מספר חודשים שאלו שאלות של מבינים על הלידה והתינוק. סיפרתי להם שהוא כיכב באפגר. עדי אמרה "כמה? 9-10? כמעט כולם מקבלים ככה" התבאסתי. אמרתי לה שכולם מקבלים 8 ושהילדים שלנו מחוננים באפגר.
יעל אחותה של טלי הגיעה עם ארוחת סושי מפסקת. הארוחה שטלי פינטזה עליה במהלך כל חדשי ההריון. אמנם אני זה שהבטחתי לה חזור והבטח להביא לה המון סושי אחרי הלידה, אבל חלוקת העומס הזו עזרה לי מאד.
טלי לא הספיקה לטעום מהסושי כי אז הגיעו ביקורי המשפחה הקרובה. אמי, אחיותיי חני ואפרת ואחי ערן. עבור כל אלו (חוץ מאפרת שביקרה אתמול) זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו את הנכד/אחיין. היה מרגש מאד. לחגיגה הצטרפה משפחתה של טלי והצטופפנו כולנו בבלקונה הפרטית שלנו. טלי הניקה בצד ואז התחילו ההלחצות מצד אמא שלי. היא נלחצה מזה שלא החלפנו לו חיתול מאז הצהרים. זה נכון, אבל הוא לא אמר כלום ולא התלונן אז למה להחליף? אמרתי להם שאין לנו ציוד החתלה כי זה לא אנחנו אמורים לעשות את זה. וחוץ מזה זה תינוק שמגיע נקי ועם חיתול. באמת לא היו שם חיתולים ומגבון וטלק ומשטח החתלה. ידעתי שיש בעיקרון מעין סט כזה. התחלתי להתבדח על זה בציניות כאילו לא אכפת לי והתינוק הזה מתנקה בעצמו. זה רק הלחיץ את אמא שלי עוד יותר. אחרי שכולם שם נדבקו בהלחצה התבצע מבחן הגבריות שלי אל מול כל בני המשפחה. בתמימותי הובלתי את עצמי בהתלהבות לסיטואציה שבה אני מראה לכולם שאני אב מלידה ויודע לחתל בעיניים עצומות. הלכתי להביא חיתול מדלפק האחיות. חשבתי מחשבת אגב על כך שצריך לבקש את זה מהאחיות כי אם זה היה חופשי אנשים היו דוחפים לתיקים ולוקחים הביתה. לקחתי את החיתולים והמגבונים הלחים וחזרתי לחדר. התחלתי לעבוד ואז זה קרה - חלוקת הקשב שלי קרסה. באותו רגע שבו חיתלתי טלפונים התחילו לצלצל. אנשים דיברו. אפרת אחותי ואמא חילקו עצות ותיקנו כל דבר שעשיתי. חני ניהלה חצי עולם בטלפון. התינוק שכולם חופרים לי על זה שאין לו שם התחיל לבכות בטרוף. טלי ומשפחתה אמרו לי דברים שאני לא יודע לשחזר עכשיו ולמעשה לא שמעתי בזמן אמת. בואו פשוט נסכם את זה בכך שחום הגוף של התינוק ירד לטמפרטורת החדר, שמזל שצדקתי שאין מה להחליף לו, שאפשר לפתוח חיתול פעם נוספת אחרי שמלבישים אותו הפוך ושלימדתי את אמא של טלי, יעל וענת שאין שום בעיה לנגב את הישבן של התינוק מכיוון הגב לכיוון הבטן, כי שק האשכים אינו רגיש לזיהומים, בניגוד לתינוקות שלהן יצא להתעסק איתם.
התינוק בסוף ההחתלה היה ערום, אך מחותל. אפרת תיקנה אותי והגבהתי את החיתול כך שהמדבקות לא היו על הקצה שלו. מה שנשאר היה פשוט מאד. רק לסגור את החולצה של התינוק הצווח. ניסיתי להכניס לו יד לשרוול אבל הוא הזיז אותה כל הזמן. האצבע שלי הייתה בערך בעובי של השרוול וכמה שלא ניסיתי היא לא הגיעה לצד השני. זה השרוול הכי קצר שאי פעם אצטרך להתמודד איתו ואני לא מצליח להעביר בו את היד לצד השני. אחרי התעסקות ממושכת הבנתי שיש שם שתי חולצות ואז התחלתי לתאם בין החולצות כך שהשרוולים יסתדרו. תופרים את השרוולים האלו יותר מדי ארוך. בערך פי שלוש או ארבע מהאורך של היד של התינוק. אולי זה one size fits all על פי מידותיהם של כל הילדים בעולם. כולל אלו של שחקני ה- NBA. אפרת הסבירה לי ברקע על הטכניקה שלה להלבשת שרוול אבל לא יכולתי ממש להקשיב לה. באורח די פלאי כשסיימתי התינוק היה כבר מולבש לגמרי. טלי לקחה אותו אליה ונהיה שקט הרבה יותר. איזה יופי. הסבתות נראו קצת מיוסרות.
הגיע זר פרחים ושוקולדים ממקום העבודה שלי וזה היה ממש נחמד. הבנתי שאין לי מה לשים את זה במוצב הסורי שאני חוזר אליו בערב אז נתתי אותו לאמא שלי לכבוד ההסתבתות המשולשת שלה.
המשפחה שלי נפרדה מאיתנו, לא לפני שהביאו לנו כל מני מתנות ועוגה קפואה שאמא שלי עשתה. תודה לכולם!
לאחר שכולם הלכו נשארנו אני, שקית החלב האורגני טלי והחלבן הקטן. התינוק הזה הוא פשוט רובוט. עוד אין לו דעה משל עצמו, לפחות לא משהו ששמתי לב אליו. הוא פשוט פועל לפי אינסטנקטים. עבד לצרכים הבסיסיים ביותר שלו. היום הייתה אצל טלי יועצת הנקה וחלקה שבחים. נו מה היא רוצה - בן של חלבן או לא בן של חלבן? טלי מניקה אותו כל שעה ולא כל כך מצליחה להעריך את משך הזמן. היא לא רוצה להקשיב לעצות של אחרים ולתת לו בקבוק סימילאק כדי לפוצץ אותו שישתוק שעתיים. היא חוששת שזה יפגע לו ביכולת לינוק. היום גם ראינו שיוצא לה חלב ושהיא לא מניקה על ריק. זה לא חלב, זה בעצם כולוסטרום. הייתי מאכיל בזמנו את העגלים בקיבוץ בכולוסטרום ראשון ושני שהיינו לוקחים ממכון החליבה. היינו מקפיאים חלק ומפשירים כשצריך. תמיד חשבתי לשתות את זה, או להוסיף לנס, אבל זה נראה לי מגעיל. צהוב-כתום ושומני. זה עדיין לא נראה לי אטרקטיבי מספיק כדי לטעום בעצמי. אולי הטבע תכנן את זה ככה שזה לא ימשוך אחרים לגזול לוולד את מזונו.
בחדר שלנו יש ארבע מיטות. בגלל שאנחנו המיטה האחרונה, עם החלון, אנחנו לא כל כך חשופים לרעש מהמיטות האחרות. אבל היתה שם משפחה אחת עם כמה ילדות קטנות ומופרעות שכל הערב עשו טרור לאורחים ולאחיות. הן עשו רעש פשוט מטורף וצחקו בקולי קולות. אותי זה קצת שיעשע ולא היה לי אכפת שהתינוק שלי יחשף ויתרגל לרעש, כדי שלא נצטרך להיות לידו בשקט כל הזמן בעתיד. כשעברתי בתוך החדר הן השתוללו בתוך האזור של קרובת המשפחה שלהן עם וילון סגור. עשיתי להן קול של אריה ומיד נכנסתי אל טלי. הן השתגעו ולא הבינו מאיפה זה. שעה הן דיברו על זה. באיזשהו שלב שמעתי בעל של אחת הנשים מאיים עליהן שהוא יקרא לביטחון. לא כל כך הייתי מודע לזה באותו הרגע, שהן כל כך מפריעות לכולם, אלא שהאחות שבאה למדוד לטלי לחץ דם התחילה לספר על זה כמעט בבכי שהן עושות כבר כמה שעות בלאגן, מציקות לאחיות ולנשים וכמה שלהורים שלהן בכלל לא אכפת מזה. היא התלוננה שכל אלו הלא מחונכים עושים המון ילדים, הרבה יותר מאלו שמחנכים את הילדים שלהם. היא אמרה ביאוש שהם לא צריכים לעשות ילדים בכלל ושאנשים כמוהם עושים בושות לישראל בחו"ל. היא סיפרה על הופעה שהיא היתה שם בתאילנד שילדה פשוט עלתה לבמה כל הזמן, למרות שאנשי הבמה הוציאו אותה כל הזמן. ההורים רק צחקו וצילמו אז זה בוידאו. אמרנו לה שכבר עשו על זה סרט. Idiocracy. אני אחפש אותו ואצרוב לה.
בתום שעות האירוח הגיעה לחדר מאיה עם בנה שנותחה לפנינו. ישבנו בכיף ואכלנו סושי, אבל אז כבר הסתיימה שעת הביקור. הן ניסו להסליק אותי בחדר אבל זה לא עזר – האחיות תפסו אותי וגורשתי הביתה. הייתי ממוטט לגמרי ולא ארגנתי כלום. פשוט התרחצתי, צחצחתי שיניים וקרסתי למיטה.
בלילה חלמתי חלום שמצביע על זה שאני די בחרדה מכל הסיפור הזה. מצד שני הוא הראה את זה שאני לוקח פיקוד וחושב בקור רוח.
על הדרך סיפרתי לה שהיום נולד לי ילד. זה לא שהיא שאלה, זה פשוט שלכל אחד שמדבר איתי היום אני טורח לציין את זה. למאבטח של הבית חולים, לנערה שמכרה לי גלידה ואפילו לצוות צילום מבוסטון שניסה לראיין אותי במרכז הכרמל על הסכסוך במזרח התיכון. כמובן שסירבתי - לא רציתי וכנראה שלא יכולתי לדבר על ערפאת, נסראללה ושאר מרעין בישין כשהראש שלי במקום אחר.
המוכרת הציעה לי לקבל את חבילת הלידה של סופר פארם. הייתי אסיר תודה, כי זו הייתה אחת המטלות שלי לעתיד ולא הייתי חושב על זה לבד. מילאתי את הטופס והיה צריך תעודת לידה ומספר ת.ז. של התינוק. בתור תעודת לידה הראיתי לה את הצמיד שעל זרועי והסברתי לה שהתינוק עדיין לא קיבל אזרחות ישראלית. המוכרת אמרה לי שזה חייב להיות על הצמיד. ידעתי שהיא טועה אבל ניצלתי את המומנטום ונתתי לה את הת.ז. של האם המאושרת. שקר לבן, אבל מה לא עושים בשביל להביא לתינוק שלך את מה שהוא צריך.
הגעתי הביתה תוך כדי שיחת טלפון עם גיל (קודם לכן התקשרו שלושה גילים שונים בבת אחת ורציתי לדבר עם כולם). אני לא רושם כאן שם משפחה כדי להגן על הפרטיות וגם כדי שעכביש של גוגל לא יקשר את שמם עם הפוסט הפוסט-הריוני הזה. אז הגעתי הביתה ומתוך תחושת עייפות גמורה שכולם ידעו לספר לי עליה מראש ולא האמנתי, הצלחתי לארגן את הדברים שטלי ביקשה, להכניס את הטלפון להטענה, להעביר את התמונות למחשב, לגבות לשני דיסקים שונים שאחד מהם ימסר לאמי לטובת Off-site data protection (פיתחתי היסטריית גיבוי קלה), להטעין את המצלמה, להתרחץ, להעלות תמונות נבחרות לאחר ניפוי של תמונות ההנקה, לשתף עם בני המשפחה והקרובים מחו"ל. לא ידעתי אם זה יפריע לטלי ששיתפתי בלי שהיא עברה על התמונות. שמתי בכוונה תמונה שהיא נראית ממש מסכנה כדי להעביר את התחושות אז. נקווה שזה לא יהיה אכפת לה יותר מדי. אולי האוטומט שלי עשה כמה דברים נוספים אבל השלב הבא זה שהתעוררתי בבוקר אחרי שחלמתי שמישהו מהקיבוץ שלי מתלונן שקיפי בן-קיפוד רומז רמיזות מיניות בתוכנית שלו, כי הוא אומר שמישהי לא רק חברה שלו, היא גם בת זוג שלו....
רציתי מאד לחזור לישון ולהתפנק במיטה, אבל תחושה חדשה שיש שני אנשים שתלויים בך ורוצים שתבוא כבר טירטרה לי בראש. רציתי גם להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חנייה ליד הבי"ח.
קמתי והתארגנתי בזריזות. הבית מתחיל לתפוס צורה וריח של מוצב ברמת הגולן שהייתי בו במילואים האחרונים, אבל אין לי זמן לטפל בזה. צריך לעלות לשמירה.
טסתי לבית-החולים. גם היום הקריין ברדיו שכח להזכיר אותנו. חניתי רחוק וכשיצאתי מהאוטו ממש רצתי למחלקה כי רציתי לראות את כבר טלי, נאנקת מכאבים במיטה, ללא יכולת תנועה עם הפרשות ודם על הסדין ולקחת את התינוק שצווח במחלקה עם עוד עשרות תינוקות אחרים בזמן שהאחיות במחלקת תינוקות מדברות על הביטוח שיניים שלהם ושופכות בטעות את אבקת הנס-קפה לבקבוק של המטרנה. הגעתי בהליכה מלאה לחדר של טלי חולף על פני האחיות בברכת שלום, חולף על פני השותפות של טלי לחדר, שאולי בדיוק התלבשו או הניקו (לא יודע, לא הסתכלתי). המיטה של טלי הייתה ריקה. לא היו סימניים פורנזיים לחטיפה. הנחתי את הדברים, לקחתי את המצלמה והלכתי בהיסטריה קלה לכיוון התינוקייה. טלי עמדה שם בבגדי היום-יום שלה ובדיוק קיבלה את בננו רחוץ ונקי מהאחיות. היא סיפרה לי שעבר עליה לילה לא קל של כאבים, שבמהלכם גילתה שאלו פשוט התחושות החדשות שלה לכך שהיא צריכה להשתין. מסתבר שאחרי שהיא התרוקנה כאב לה פחות. מאוחר יותר בלילה כשהיה לה קשה להרדם היא אפילו ביקשה וקיבלה את התינוק והצליחה להניק אותו. אחרי שהייה קצרה בחדר הזמינו את טלי לחדר האוכל. היא הייתה מורעבת ורצה לשם (הכוונה לדידוי מהיר). אני נשארתי איתו לבד. הייתה לי חולצת כפתורים שטלי אמרה שהמליצו לבעלים ללבש כדי שיוכלו להניח עליהם את התינוק מבלי להתערטל ולהטריד את האחיות במראות קשים. בקושי מצאתי חולצה מכופתרת שאני לא נראה בה חתן או איש עסקים כושל מכיוון שאני לובש חולצות מכופתרות רק בחתונות, בר-מצוות ובריתות, אך לא בהלוויות המוזרות מאד שהייתי בהן השנה, אך על כך אולי יבוא פוסט נפרד בעתיד. לבסוף מצאתי חולצה מצוקמקת שהמילה מגהץ היתה גורמת לה להשיל את כל הכפתורים בבת-אחת. טלי רגישה לאבק ולכן בבוקר ניערתי והטחתי את החולצה בקיר כמה פעמים – טכניקה מצויינת דרך אגב, אודטה. התינוק עדיין יאלץ לפתח נוגדנים חדשים כדי להתמודד עם החולצה הזו, אבל אני חושב שזה יעשה לו טוב. אז הנה אני לבד איתו בחדר עם חולצת כפתורים פתוחה ותינוק שנשלף באכזריות מפטמות אמו המורעבת, מנסה לינוק אותי. אני מלטף אותו ומסביר לו בעדינות שהאוכל הלך לאכול אוכל. בשלב מסויים הוא נרדם לי על הידיים ויכולתי סוף סוף לנמנם. אתגר קשה, לנוח בלי לשמוט אותו. נראה לי שהצלחתי, אבל הייתי צריך להישען הרבה אחורה על הכורסא כדי להקטין סיכויי פגיעה.
אגב כורסא, מצטער על הכתיבה האסוציאטיבית, מצטער על הארס-פואטיות, מסתבר שלא בכל החדרים יש כורסא. אנחנו קיבלנו מה שנקרא "מרפסת", או בפי מאיה, שילדה כאן לפני יותר משמונה שנים ונתקעה עם הטרמינולוגיה של אז - "סוויטה". לשם השוואה, אני יודע על בחורות אחרות כאן שבני משפחה שלהם היו צריכים לישון לידם בלילה על כסא רגיל, כי לא הייתה להם כורסא. זה לא במקרה שקיבלנו את כל זה. פשוט במקרה או שלא במקרה התוודע הצוות הרפואי לשם ד"ר ליאורה אור ופינק אותנו. אז אולי בזריקת חיול שלו אתמול הוא לא קיבל רק ויטמין K.... גם הרופא המנתח לפני שניכנס לשלוף אותו שאל אותי אם ליאורה היא אמא שלי או של אשתי. הם ראו ששם משפחתה אור והסיקו שזה ממני. לא נכנסתי שם להסברים. אני מקווה שהוא השתדל לסגור לה את הריצ'-רצ' על הבטן יפה יותר בגלל זה. סתם, פשוט מדובר במקצוענים. עשו עבודה מצויינת לפי דעתי הלא מקצועית.
אחרי כשעה נפלאה איתו טלי חזרה מארוחת הבוקר והדרכת הנקה לעבודתה החדשה. זרקתי אותו על הציצי שלה והוא נתפס ישר. איזה כיף שהוא יונק.
הייתה לי איתו חוויה מדהימה הבוקר. מי שלא החזיק תינוק בן יומו על הגוף לא יודע איזה תחושה חלומית זאת.
בצהריים הגיעה אמא של טלי. היא קיבלה טלפון מחברה ודיברה בהתרגשות על הלידה. היא סיפרה שזה הלך בקלות. טלי התעצבנה מעט שכולם (וזה כולל אותי) מספרים כמה זה היה קל.
העברנו עוד קצת זמן בזולה בבי"ח. הפשוש כמעט ולא בכה. קיבל הרבה זמן הנקה וישן בשאר הזמן. לקראת ארבע ירדתי לנגב חומוס באבו-שאקר בעיר. נסעתי בכרמלית, הרכבת תחתית הקצרה בעולם, לנגב חומוס באבו-שאקר. בדרך מסרתי ד"ש למפלצת של טלי בתחנת הנביאים וסיפרתי לה שעכשיו היא דודה.
כשיצאתי מהכרמלית קיבלתי דיווח מאד מרגיז מקרובת משפחה. אני לא אפליל את עצמי ואסכן את שלמות המשפחה ולכן לא אפרט. נגיד שזה קשור בביקור. ללא תיאום. לא של בני משפחה קרובים. לא של חברים קרובים. לא של אנשים שידועים ברמת הטקט שלהם. או ללכת בזמן. נדמה לי שהאחות שבודקת לטלי לחץ דם מדי שעה לא תצא מהחדר כל כך מהר הפעם.
חששותי התאמתו. הייתי צריך לנקוט בגישה ישירה אך אסרטיבית כדי למנוע מצב שבו טלי מארחת אותם שלוש שעות וחצי. הנזק צומצם לכעשרים דקות נטו. הפעלתי גורמים פוליטיים נוספים באו"ם כדי לנקות את הנזק השיורי של מהלך האופנסיבה הצבאית שנקטתי בו איתם. למעשה הייתי מאד אסרטיבי אבל זה לא מספיק במקרה הזה. צריך שגורם שלישי יסביר את הסיטואציה החברתית הדי פשוטה הזו למעורבים.
במהלך היום ניהלתי שיחות טלפון רבות עם קרובי משפחה וחברים. עדי ויונתן שנולדה להם בת, ירדן, לפני מספר חודשים שאלו שאלות של מבינים על הלידה והתינוק. סיפרתי להם שהוא כיכב באפגר. עדי אמרה "כמה? 9-10? כמעט כולם מקבלים ככה" התבאסתי. אמרתי לה שכולם מקבלים 8 ושהילדים שלנו מחוננים באפגר.
יעל אחותה של טלי הגיעה עם ארוחת סושי מפסקת. הארוחה שטלי פינטזה עליה במהלך כל חדשי ההריון. אמנם אני זה שהבטחתי לה חזור והבטח להביא לה המון סושי אחרי הלידה, אבל חלוקת העומס הזו עזרה לי מאד.
טלי לא הספיקה לטעום מהסושי כי אז הגיעו ביקורי המשפחה הקרובה. אמי, אחיותיי חני ואפרת ואחי ערן. עבור כל אלו (חוץ מאפרת שביקרה אתמול) זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו את הנכד/אחיין. היה מרגש מאד. לחגיגה הצטרפה משפחתה של טלי והצטופפנו כולנו בבלקונה הפרטית שלנו. טלי הניקה בצד ואז התחילו ההלחצות מצד אמא שלי. היא נלחצה מזה שלא החלפנו לו חיתול מאז הצהרים. זה נכון, אבל הוא לא אמר כלום ולא התלונן אז למה להחליף? אמרתי להם שאין לנו ציוד החתלה כי זה לא אנחנו אמורים לעשות את זה. וחוץ מזה זה תינוק שמגיע נקי ועם חיתול. באמת לא היו שם חיתולים ומגבון וטלק ומשטח החתלה. ידעתי שיש בעיקרון מעין סט כזה. התחלתי להתבדח על זה בציניות כאילו לא אכפת לי והתינוק הזה מתנקה בעצמו. זה רק הלחיץ את אמא שלי עוד יותר. אחרי שכולם שם נדבקו בהלחצה התבצע מבחן הגבריות שלי אל מול כל בני המשפחה. בתמימותי הובלתי את עצמי בהתלהבות לסיטואציה שבה אני מראה לכולם שאני אב מלידה ויודע לחתל בעיניים עצומות. הלכתי להביא חיתול מדלפק האחיות. חשבתי מחשבת אגב על כך שצריך לבקש את זה מהאחיות כי אם זה היה חופשי אנשים היו דוחפים לתיקים ולוקחים הביתה. לקחתי את החיתולים והמגבונים הלחים וחזרתי לחדר. התחלתי לעבוד ואז זה קרה - חלוקת הקשב שלי קרסה. באותו רגע שבו חיתלתי טלפונים התחילו לצלצל. אנשים דיברו. אפרת אחותי ואמא חילקו עצות ותיקנו כל דבר שעשיתי. חני ניהלה חצי עולם בטלפון. התינוק שכולם חופרים לי על זה שאין לו שם התחיל לבכות בטרוף. טלי ומשפחתה אמרו לי דברים שאני לא יודע לשחזר עכשיו ולמעשה לא שמעתי בזמן אמת. בואו פשוט נסכם את זה בכך שחום הגוף של התינוק ירד לטמפרטורת החדר, שמזל שצדקתי שאין מה להחליף לו, שאפשר לפתוח חיתול פעם נוספת אחרי שמלבישים אותו הפוך ושלימדתי את אמא של טלי, יעל וענת שאין שום בעיה לנגב את הישבן של התינוק מכיוון הגב לכיוון הבטן, כי שק האשכים אינו רגיש לזיהומים, בניגוד לתינוקות שלהן יצא להתעסק איתם.
התינוק בסוף ההחתלה היה ערום, אך מחותל. אפרת תיקנה אותי והגבהתי את החיתול כך שהמדבקות לא היו על הקצה שלו. מה שנשאר היה פשוט מאד. רק לסגור את החולצה של התינוק הצווח. ניסיתי להכניס לו יד לשרוול אבל הוא הזיז אותה כל הזמן. האצבע שלי הייתה בערך בעובי של השרוול וכמה שלא ניסיתי היא לא הגיעה לצד השני. זה השרוול הכי קצר שאי פעם אצטרך להתמודד איתו ואני לא מצליח להעביר בו את היד לצד השני. אחרי התעסקות ממושכת הבנתי שיש שם שתי חולצות ואז התחלתי לתאם בין החולצות כך שהשרוולים יסתדרו. תופרים את השרוולים האלו יותר מדי ארוך. בערך פי שלוש או ארבע מהאורך של היד של התינוק. אולי זה one size fits all על פי מידותיהם של כל הילדים בעולם. כולל אלו של שחקני ה- NBA. אפרת הסבירה לי ברקע על הטכניקה שלה להלבשת שרוול אבל לא יכולתי ממש להקשיב לה. באורח די פלאי כשסיימתי התינוק היה כבר מולבש לגמרי. טלי לקחה אותו אליה ונהיה שקט הרבה יותר. איזה יופי. הסבתות נראו קצת מיוסרות.
הגיע זר פרחים ושוקולדים ממקום העבודה שלי וזה היה ממש נחמד. הבנתי שאין לי מה לשים את זה במוצב הסורי שאני חוזר אליו בערב אז נתתי אותו לאמא שלי לכבוד ההסתבתות המשולשת שלה.
המשפחה שלי נפרדה מאיתנו, לא לפני שהביאו לנו כל מני מתנות ועוגה קפואה שאמא שלי עשתה. תודה לכולם!
לאחר שכולם הלכו נשארנו אני, שקית החלב האורגני טלי והחלבן הקטן. התינוק הזה הוא פשוט רובוט. עוד אין לו דעה משל עצמו, לפחות לא משהו ששמתי לב אליו. הוא פשוט פועל לפי אינסטנקטים. עבד לצרכים הבסיסיים ביותר שלו. היום הייתה אצל טלי יועצת הנקה וחלקה שבחים. נו מה היא רוצה - בן של חלבן או לא בן של חלבן? טלי מניקה אותו כל שעה ולא כל כך מצליחה להעריך את משך הזמן. היא לא רוצה להקשיב לעצות של אחרים ולתת לו בקבוק סימילאק כדי לפוצץ אותו שישתוק שעתיים. היא חוששת שזה יפגע לו ביכולת לינוק. היום גם ראינו שיוצא לה חלב ושהיא לא מניקה על ריק. זה לא חלב, זה בעצם כולוסטרום. הייתי מאכיל בזמנו את העגלים בקיבוץ בכולוסטרום ראשון ושני שהיינו לוקחים ממכון החליבה. היינו מקפיאים חלק ומפשירים כשצריך. תמיד חשבתי לשתות את זה, או להוסיף לנס, אבל זה נראה לי מגעיל. צהוב-כתום ושומני. זה עדיין לא נראה לי אטרקטיבי מספיק כדי לטעום בעצמי. אולי הטבע תכנן את זה ככה שזה לא ימשוך אחרים לגזול לוולד את מזונו.
בחדר שלנו יש ארבע מיטות. בגלל שאנחנו המיטה האחרונה, עם החלון, אנחנו לא כל כך חשופים לרעש מהמיטות האחרות. אבל היתה שם משפחה אחת עם כמה ילדות קטנות ומופרעות שכל הערב עשו טרור לאורחים ולאחיות. הן עשו רעש פשוט מטורף וצחקו בקולי קולות. אותי זה קצת שיעשע ולא היה לי אכפת שהתינוק שלי יחשף ויתרגל לרעש, כדי שלא נצטרך להיות לידו בשקט כל הזמן בעתיד. כשעברתי בתוך החדר הן השתוללו בתוך האזור של קרובת המשפחה שלהן עם וילון סגור. עשיתי להן קול של אריה ומיד נכנסתי אל טלי. הן השתגעו ולא הבינו מאיפה זה. שעה הן דיברו על זה. באיזשהו שלב שמעתי בעל של אחת הנשים מאיים עליהן שהוא יקרא לביטחון. לא כל כך הייתי מודע לזה באותו הרגע, שהן כל כך מפריעות לכולם, אלא שהאחות שבאה למדוד לטלי לחץ דם התחילה לספר על זה כמעט בבכי שהן עושות כבר כמה שעות בלאגן, מציקות לאחיות ולנשים וכמה שלהורים שלהן בכלל לא אכפת מזה. היא התלוננה שכל אלו הלא מחונכים עושים המון ילדים, הרבה יותר מאלו שמחנכים את הילדים שלהם. היא אמרה ביאוש שהם לא צריכים לעשות ילדים בכלל ושאנשים כמוהם עושים בושות לישראל בחו"ל. היא סיפרה על הופעה שהיא היתה שם בתאילנד שילדה פשוט עלתה לבמה כל הזמן, למרות שאנשי הבמה הוציאו אותה כל הזמן. ההורים רק צחקו וצילמו אז זה בוידאו. אמרנו לה שכבר עשו על זה סרט. Idiocracy. אני אחפש אותו ואצרוב לה.
בתום שעות האירוח הגיעה לחדר מאיה עם בנה שנותחה לפנינו. ישבנו בכיף ואכלנו סושי, אבל אז כבר הסתיימה שעת הביקור. הן ניסו להסליק אותי בחדר אבל זה לא עזר – האחיות תפסו אותי וגורשתי הביתה. הייתי ממוטט לגמרי ולא ארגנתי כלום. פשוט התרחצתי, צחצחתי שיניים וקרסתי למיטה.
בלילה חלמתי חלום שמצביע על זה שאני די בחרדה מכל הסיפור הזה. מצד שני הוא הראה את זה שאני לוקח פיקוד וחושב בקור רוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה