היום אתה נולד

זה אמור להיות היום המאושר בחיי. בקושי קמתי.

הכל היה כבר מאורגן. אחרי תצלום מזכרת בחדר השינה המבולגן והתארגנות חפוזה יצאנו לדרך. ברדיו הבוקר נפתח עם השיר unintended  של muse. אח"כ הקריין דיבר וניסה לפתוח את הבוקר בגלגל"צית מעט מלוקקת – כמה כיף עכשיו ואיך הכל רגוע. חיכיתי שהוא יספר שלטלי ותומר יוולד היום בן בכור, אבל הוא שכח. אחרי זה הוא השמיע את "מעבדות לחירות", השיר החדש של אריק איינשטיין (וואלה, הוא עוד מוציא שירים?) שבו איינשטיין שר "הלילה הזה אצא מעבדות לחרות" ואני חשבתי "הבוקר הזה אצא מחרות לעבדות".

היו עוד כמה שירים וניסיתי לחפש איך הם מדברים אלי אבל זה ממש לא היה בכיוון. היה את My favorite mistake של Sharil Craw וחשבתי שאם ההיריון היה "פנצ'ר" זה יכול היה להתאים.

הגענו לביה"ח וכצפוי הכל התנהל בזולה, אבל לא מיהרנו לשום מקום והיה שלו וכיף ביחד. במחלקת היולדות שוטטו יולדות סהרוריות עם או בלי עגלת בי"ח עם תינוק בתוכה. אחד התינוקות בכה וטלי שאלה אותי אם אני חושב שהאישה הזו ילדה ברווז. על הקיר הייתה תלויה יצירה שאליה הצמידו האחיות דבוקת שליות מהלידות האחרונות.

ניסיתי לצלם את טלי אבל היא התעצבנה והבנתי שצריך להרגיע את יצר התיעוד המפותח שלי לפני שמשהו רע יקרה. טלי היתה לבושה בלבוש כחול שמסמל אישה לפני ניתוח או לידה. אחרי הלידה הנשים לובשות חלוקים וורודים, אבל רוב הנשים מעדיפות את הבגדים שהביאו מהבית. ישבנו עם ליאורה, אמא של טלי והמתנו שיקראו לנו לניתוח. היא התחילה לדבר איתנו על דברים שקשורים בעבודתה אבל אף אחד משנינו לא באמת יכול היה להקשיב לה.

 

בשלב מסוים הצטרפה אלינו מאיה שהייתה מתוכננת להיות מנותחת לפנינו. היא נראתה יותר לחוצה מאיתנו. קראו לה להיכנס וחיכינו שתעבור כשעה עד שיגיעו תורנו. הזמן הלך והתארך ועברו כמעט שעתיים. חששתי שמשהו רע קרה, אבל כנראה שככה זה עובד שם. לבסוף קראו לנו. דבר ראשון שעשו זה לתת לנו חדר. על קיר החדר היו שלל חיבורים ומכשירים סטנדרטיים. נראה שלפנינו התאשפזה מטופלת עם חוש הומור:

"בסדר"

הגישו לי את חלוק הניתוח. לטלי היה חלוק של מנותחת ואילו לי נתנו חלוק של מנתח. כבוד. נשארתי בחדר להתלבש. יכולתי לשחק משחקי רופא ואחות עם טלי, אבל ויתרנו על זה.

הובלנו לחדר הניתוח וטלי הוכנסה להכנות. אסרו עלי להכניס לשם מצלמה וחבל, אני חושב שיכול היה להיות מאד מעניין. הושיבו אותי במסדרון להמתנה עד שיכניסו אותי אחרי שטלי תהיה מורדמת בחלק הגוף התחתון שלה.  מבפנים שמעתי את טלי מתלוצצת עם רופאיה ומרדימיה. הם דיברו הרבה ושאלו את טלי שאלות אישיות כמו מה היא עושה בחיים ואיפה היא עובדת. היא הייתה מותק ודיברה איתם הרבה, אבל שמעתי שהיא לחוצה. אני הייתי בזווית לראות את החדר שבו סגל הניתוח מחטא את ידיו. הם עשו את זה ביסודיות ראויה לציון. אנשים נכנסו ויצאו מהחדר בשלב ההכנות. גם הרופא המנתח הגיע ושאל אותי למה היא מנותחת. אמרתי שבגלל מצג עכוז. הוא קרא את התיק הרפואי וקרא לרופאה שאיתו. הוא הראה לה את הטעויות שלה ואמר לה שהוא ייתקן אותן וככה היא תלמד עברית. התביישתי שקודם לכן צחקתי קצת על הטעויות כתיב שלה ועוד כתבתי על זה. היא הייתה רופאה נחמדה מאד.

הכניסו אותי לחדר. ראיתי את טלי מכוסה בסדינים של חדר ניתוח עם ריבוע קטן פתוח שחושף את הבטן שלה,  שעורה היה מרוח בחומר חיטוי צהוב. הושיבו אותי על יד הראש של טלי,  והתנשקנו. טלי חייכה והייתה חמודה כרגיל. הידיים שלה היו קשורות ווילון נפרס מעל בית החזה שלה כדי ששנינו לא נהיה חשופים למראות הזוועה. הרופאים דיברו ביניהם בלחש. רופא מרדים נחמד במיוחד עמד מעלינו ודיבר עם שנינו. הוא עדכן אותנו מה קורה. לטלי היו תחושות שמתעסקים לה בבטן אבל היא לא חשה כל כאב. המרדים עדכן שעכשיו מוציאים אותו ואז הראש של טלי התחיל להיטלטל בפראות. כנראה שזו פרוצדורה שצריך לבצע מהר והיא די אגרסיבית, כי מוציאים שם תינוק שזז כל הזמן דרך פתח שצריך להיות קטן ככל האפשר. כמעט לא הסתכלתי על טלי כי ניסיתי לראות מה קורה בצד השני דרך ההשתקפות של המנורות למעלה. כמובן שלא ראיתי כלום, אבל גם לא התייחסתי כל כך לטלי.

זה קרה מאד מהר. שמעתי צרחה של תינוק, צרחה של מישהו עם ריאות מלאות מים. מעניין מה עשו לו שם כדי להוציא אותם – בטח החזיקו הפוך. אחרי רגע הניחו אותו לידי על משטח. הייתי קצת בשוק. הוא שכב שם כחול כולו עם גוש חרא מיקוניאלי שחור יוצא לו מהישבן. האחות המיילדת התחילה לנקות ולנגב אותו. הוא צרח וממש הרגשתי את הכעס והעלבון שלו ששלפו אותו מבטן אימו. האחות דיברה אליו ואמרה לו "אתה כועס, נכון?". הוא היה במרחק נגיעה ממני אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שאלתי אם אפשר לגעת בו והיא אמרה לי "בטח, זה הבן שלך". נגעתי וליטפתי אותו ביד או ברגל. בשלב הזה לפי התוכנית הייתי צריך להרגיש את יד אלוהים נוגעת בי ואושר עילאי היה אמור להציף אותי. זה לא קרה. לא כי לא התרגשתי, אבל פיסית לא הרגשתי שום דבר מיוחד. הייתי קול – למרות שכולם הימרו נגדי שאתעלף. התינוק היה רטוב. נתתי לטלי להריח את האצבע הרטובה שלי עם הריח של התינוק עליה. ביקשתי מהרופאים שיבדקו שאין שם אצלה עוד משהו. ארזו לי את התינוק למשלוח והגישו אותו לטלי לנשיקה חפוזה. היא ראתה פרצוף של תינוק כחול מגולגל בתוך מגבת ונישקה אותו. אמרו לי שעכשיו אני יוצא איתו. חשוב מאד להוציא את התינוק מהר ככל האפשר כי אין לו מנגנונים לויסות חום גוף וקר שם. קמתי ויצאתי איתו. לפני היציאה מחדר הניתוח הסתובבתי והודיתי לכל הצוות. ראיתי את כל הבטן של טלי מלאה בדם, אבל לא התרגשתי. האחות הובילה אותי במסדרון מהר ושאלתי אותה אם עוברים במסדרון בין המחלקות. היא אמרה שכן וכשעברנו שם קראתי לליאורה שהייתה שקועה בספר. היא באה וראתה את הנכד הראשון שלה בהתרגשות. נפרדנו בזריזות ונכנסנו לתינוקיה לתחילת שרשרת חיול. הספקתי לצלצל לאמא שלי ולעדכן אותה על נכד נוסף שנולד ושהכל בסדר.

המלש"ב נשקל והוכנס לאינקובאטור לחימום של שעה. התיישבתי לידו והכנסתי ידיים ללטף אותו. דיברתי אליו שעה ובהיתי בו. היה לי אפילו זמן לתעד את הרגע באלף תמונות וסרט וידאו.

אחרי כשעה האזרח החדש היה כבר מדיום-וול והאחות הוציאה אותו לצורך מקלחת קצרה וחיסונים. השגחתי עליה בשבע עיניים, אבל לא היה צורך בכך - היא עשתה עבודה מצוינת. דיברתי איתה על האלטרנטיבות לחיסון והיא חיזקה אצלי את ההחלטה שלקחנו מראש לעשות הכל בבית-חולים. לבסוף היא השכיבה אותו בעריסה מתחת למנורת חימום ("גרילר"), למחזור חימום נוסף באורך שעה. נרמז לי בעדינות שאני לא יכול להישאר איתו. ניצלתי את ההזדמנות לבקר את טלי ולראות מה שלומה. היא שכבה בחדר התאוששות ולצידה ישבה אחות שהשגיחה עליה תוך קריאת ספר. טלי היתה רגועה והראתה לי בהתלהבות שהיא יכולה כבר להזיז את הרגליים. שאלתי אותה אם היא רוצה לראות את הסרט שצילמתי עם התינוק והיא רצתה. יצא ככה שהיא התוודעה לבנה הבכור דרך סרט וידאו.

בתום ההתאוששות גילגלו את טלי לחדרה במחלקת היולדות. חזרתי לתינוקיה כדי לקחת את התינוק, אבל הם היו שם בעיצומו של חילוף המשמרות ולכן מרחו אותי ואמרו לי לחזור כעבור ארבעים דקות. בסופו של דבר קיבלנו אותו רק אחרי שעתיים-שלוש. זה הפריע לי אבל מצד שני חשבתי שאולי זה טוב שלטלי יצא לנוח קצת. כשהוא הגיע היה מפגש מרגש בן השניים. טלי קיבלה אותו לידיים בצורה כל כך טבעית, כאילו זה היה כך מאז ומעולם. שאלנו את האחות אם להניק והיא אמרה לנו שאפשר עד 12 שעות לא להניק ואם הוא לא מבקש לא לתת לו. מטומטמת. זה לקח לנו כמה דקות להבין שזה לא לעניין ואחרי ויכוח קטן עם טלי פקדתי עליה לחלוץ שד ולהתחיל להניק. זה עבד לא רע אבל חששנו שייקח זמן עד שהיא תתחיל להוציא חלב. הבחור ידע לינוק ונראה שזה עובד טוב. הייתי ממש מרוצה ממנו.

בילינו את המשך הערב בהתוודעות משותפת. הקראתי לטלי חצי מליון מסרונים שהתקבלו. אהבתי במיוחד את זו של לירון, חבר שלי מהעבודה: "מזל טוב גיבור J איחולי בריאות ואושר לאם ולתלת-רגליים".

האורחת הראשונה היתה אחותי אפרת שלא יכלה כבר להתאפק וטסה אלינו איך שנגמרה לה העבודה בגן הילדים שהיא עובדת בו ברחוב מוריה. ההתרגשות היתה ענקית. מאוחר יותר הצטרפו אבא של טלי ושתי אחיותיה וכולם היו מאושרים. ניצלתי את ההמולה ויצאתי עם אפרת לאכול משהו במרכז הכרמל. הייתי מורעב לגמרי אך מלא באדרנלין. עלינו  בכרמלית וישבנו במסעדת וואלה לרדת על המרק בצל המפורסם שלהם. זה חנק אותי לגמרי ובקושי זזתי. הצטערתי שזה מה שאכלתי כי למרות שהמרק הזה מאד טעים אין לו שום ערך תזונתי. להיפך, הוא מוקש בריאותי רציני. יש בו גבינות מותכות והוא מכוסה בכיסוי ענק שעשוי מבצק עלים. לקינוח הלכנו לאכול פרוזן יוגורט עם פירות. הלכתי ברחוב והרגשתי כאילו גבהתי בעשרים סנטימטרים. נתתי צדקה לנגנים שעמדו בצד כדי להודות להשם יתברך על התינוק על הלידה הקלה. מזל שלא עמד שם דתי עם תפילין.

נפרדתי מאפרת וחזרתי לבית החולים. בדרך הרצתי טלפונים למשפחה ואפילו הצלחתי לדבר עם כמה חברים בטלפון. טלי נפרדה מבני משפחתה והייתה צריכה להמתין עד ששעות הביקור הסתיימו והמחלקה השתתקה כדי שיתאפשר לה לרדת מהמיטה ולהתחיל ללכת. דבר ראשון שטלי עשתה כשהיא קמה היה ללכת להתקלח בעזרת אחת האחיות שגם עזרה לה לשטוף את הפצע של הניתוח.

נשארתי עם טלי עד ממש מאוחר ולבסוף התקפלתי  הביתה. הייתי מחוק לגמרי מעייפות, אבל דאגתי להתארגן ויצא שהלכתי לישון לקראת אחת, עם השכמה מכוונת לשש בבוקר.