יום חמישי - חזרה לעבודה ונוסטלגיה צבאית

הבוקר חזרתי לעבודה אחרי תקופת היעדרות יחסית ממושכת של כשבועיים. נישוק לאורן ולטלי ויצאתי לתפקידי כגבר המפרנס בבית. את רוב היום העברתי במפגשים עם אנשים ובשיחות על הלידה וכל מה שמסביב. נשמע שזה בדיוק אותו הדבר אצל כולם. כולם התעניינו איך הלילות ואמרו שבטוח אני לא ישן בכלל. אמרתי להם שאני ישן מצויין, תודה. היו שהתעקשו ושאלו עם אני לא מתעורר מהבכי של התינוק שרוצה לינוק. אמרתי להם שלא. מה אני יכול לעשות, כשאני עייף אני עייף ושום דבר לא יעיר אותי.

זכור לי שבסדיר לא ישנתי כל הלילה וביום ראשון עליתי לרמה להיות נוכח במטווח תותחים של אחת מפלוגות השריון שם (לא השתתפתי באותו מטווח). נרדמתי ברכב שחנה במרחק של מטרים בודדים מטנק המרכבה האחרון משורת הטנקים שעמדה על קו העמדות. כשהתעוררתי מייד שאלתי "נו, מתי יורים?". אבל כולם כבר ישבו ואכלו ארוחת צהריים אחרי מטווח מוצלח במיוחד שבמהלכו נורו עשרות רבות של פגזים. קצת חששתי שנדפקה לי השמיעה לכל החיים מזה, אבל בבדיקות מאוחרות שעשיתי אמרו לי שיש לי שמיעה מעולה. מברוק.

היו לי עוד ארועים שחששתי שידפקו לי את הבריאות בצבא. הייתי תקופה בלבנון כמפקד טנק שהגן על מוצב תותחנים (דב מוצב). היינו עושים מארבי תצפית בלילה (מארבי ארטישוק) וביום מתארגנים והולכים לישון. זה היה מוצב שהיה בלב רצועת הביטחון, אבל לא ממש על השוליים שלה, כלומר לא ממש על הקו הסגול ולכן היה רגוע יחסית מבחינה בטחונית. מצד שני הח'ברה ירו שם ארטילריה ללא הפסקה כל יום וכל היום. היית הולך להתרחץ ובאמצע המקלחת סוללת תותחים הייתה משחררת פגז באופן מתואם. זה ממש לא אמור לעשות טוב לשמיעה שלך.

היתה לי גם תאונת דרכים עם טנק. נהגתי בקורס מפקדי טנקים אחרי תרגיל צוות. המפקד חתך ולא נסע דרך אותה הדרך שממנה באנו. גם המפקד וגם הגנן שמעליו (אל תשאלו, מישהו שיושב על כיסא ברזל שנמצע על הטנק. כן, על הטנק) לא הצליחו לראות שיש מדרגה מולנו.

טנק מרכבה עם כיסא גנן המשמש להדרכה

מדרגה זה כינוי מעודן לצוק בגובה של כחמישה מטרים. אני שישבתי בעמדת הנהג והיתה לי את זוית הראיה הנמוכה ביותר מבין המעורבים, ראיתי את המדרגה אחרון. בשלב הזה בו הטנק נסע במהירות הגבוהה של 36 קמ"ש (אל תצחקו, זה די מהר) כבר לא ניתן היה לעצור. כל מה שעשיתי היה להגיד אהההההההה ולהרגיש את גופי מרחף באוויר פרק זמן שנראה לי מאד ארוך. מכת הנפילה היתה די רצינית, אבל להפתעתי לא חטפתי שום פגיעה מיוחדת. שמעתי גניחות בקשר פנים. הוצאתי את גופי מתא הנהג כדי לעזור, אבל נזכרתי שהכוח החשמלי של מנגנון הצידוד של הצריח פתוח, כלומר אם מחשב הבקרה או אחד הלוחמים מזיז את הצריח אני אומר שלום לחלק גופי התחתון. נכנסתי בחזרה ופקדתי שיסגרו את הכוח. יצאתי שוב החוצה וראיתי אנשים בהלם. הטען ירק דם. הגנן נמרח על הצריח, ככל הנראה מכיוון שלא חגר היטב את חגורת הבטיחות, או יותר סביר,מהיכרותי עם הציוד, חגורת הבטיחות לא חגרה היטב אותו. המפקד חטף פגיעות יבשות. הגנן (שהיה המפקד שלי בקורס) מלמל "תביא מים". רצתי לאפוד שלי, הוצאתי את המימיות והגשתי לו. הוא פתח מימיה ושפך על עצמו. היה שם מיץ פטל. אני לא יכול לתאר לכם את הפאדיחה. את הלילה בילה חלק מהצוות במרפאה. הבנתי שלתותחן נהיו בעיות גב מאוחרות מהתאונה הזו. לא זוכר שמישהו רצה לדבר על זה מאז.

את רצף הנוסטלגיה המטורף הזה (יש עוד ספורים קרועים דרך אגב) נסגור עם סיפור שמתקשר לאורן הקטן. בטנקים יש מערכת של מיסוך מיידי. כאשר הצוות מזהה ירי של טיל לעבר הטנק המפקד יכול בלחיצת כפתור לירות צמד מדוכות עשן שמתפוצצות כמה עשרות מטרים מהטנק ויוצרות קיר מיסוך שמסתיר אותו ואמור להקשות על פגיעת הטיל. הכפתור הזה ממוקם במיקום מאד זמין למפקד. מסתבר שיש מפקדים שמתגעגעים לכפתורים אחרים שמחכים להם בבית וממששים את זה בזמן נסיעה על הטנק. מטבע הדברים הטנק עולה על כל מני ג'עג'ועים ומקפיץ את הנוסעים בו. קרו מקרים בהם מפקדים ג'ועג'עו, לחצו בטעות על הכפתור ופלטו מדוכות עשן. כדי לחדד את הנקודה, זה לא בדיוק עשן כמו בדיסקוטק. זה עשן מהגיהנום, מה שמכונה בשפה מכובסת "עשן לבן" ודי לחכימא.

טנק מרכבה יורה מדוכות עשן באימון

מאד לא כדאי לירות את זה על החברים שלך (כשהייתי בצמ"פ כמעט רוקנתי את כל מחסנית המדוכות בטעות על מישהו שעמד מול הטנק, זה יכל להגמר באסון). הקיצר, אנשים פלטו מדוכות עשן וכדי לא לאבד את השבת בבית הם המציאו סיפורים שהמדוכות נפלטו מעצמן. עלה החשש שבגלל הפרעות אלקטרו-מגנטיות כאלו ואחרות המערכת יוזמת ירי מדוכות. למרות שכולם ידעו את הסיבה האמיתית, אף אחד כנראה לא רצה לקחת על זה האחריות ולכן החליטו לעשות ניסוי מסודר שבודק את זה. מי אם לא סחבק ישתתף בניסוי? הושיבו אותי ושני חברים שלי, אבי ועידו בטנק יום שלם, עם מדוכות מוטענות והמערכת בהיכון לירי, בהמתנה לכך שתיפלטנה מדוכות בצורה ספונטנית. אני לא צוחק, זה באמת היה ככה. כדי לזרז תהליכים הביאו כל מני "קורנים" והציבו אותם מול הטנק. מכ"ם קשת, חד-פס (לתקשורת עם מטוסים) ועוד מגוון שלם של קורנים אחרים מהארסנל הצה"לי. אני והצוות החלפנו עמדות בטנק בכל כמה שעות. אז הנה אני יושב שוב בתא הנהג המקולל, משתגע משיעמום – לא היו אז גאדג'טים, כאשר מכ"ם ענק עומד במרחק של מטר מהטנק ומכוון עלי בעוצמה מלאה. שעות. אני רציני לגמרי. כשהעליתי את חששותי מפני הפגיעה בבריאותי ובפוריותי הסביר לי הפיסיקאי שהיה אחראי על הניסוי שהטנק מהווה כלוב פאראדי. מכיוון שזה מכבר סיימתי בגרות 5 יחידות בפיסיקה, ידעתי על מה הוא מדבר ובחדווה ניגשתי לניסוי, כאילו מדובר בהדגמה של תופעה פיסיקאלית בשיעור בתיכון. רק שזה היה ניסוי אמיתי, על הגוף שלי. נהדר... אחרי כמה שנים שהסתובבתי בתחושה שהכל בסדר יצא לי לשוחח עם תלפיון צעיר שטען בתוקף שחלק מהקרינה עובר גם עובר ושכדאי לי מאד להיבדק. נכנסתי ללחץ והלכתי לבצע בבדיקת זרע, חוויה לא נעימה בפני עצמה. כעבור עוד כמה שנים, כסטודנט בטכניון, עבדתי בחברת "פיליפס" שמפתחת סורקי CT, כלומר עוסקת בנושאים רבים שקשורים בקרינה. הצגתי את הנושא המדובר לפיזיקאי הראשי שם, המאסטר של הפיתוח, ד"ר אלטמן והוא הרגיע אותי ואמר לי שאין סיכוי שחטפתי קרינה בכלל. נרגעתי, אבל החשש עוד קינן בי. עד שאורן לא נולד וספרתי לו את כל האצבעות לא יכולתי להיות בטוח שהכל בסדר וש- "my boys can swim".

נחזור לענייננו. הקדשתי את יום העבודה הראשון שלי מאז הלידה בעיקר לנחיתה. לעבור על מיילים, להגיד שלום לאנשים ולהתאפס. כיוונתי את זה ליום חמישי בין השאר כדי להתחיל את השבוע הבא כשאני כבר מאופס. גיליתי שלא היו הרבה התפתחויות בעבודה. חוץ מזה שהתחלף לי הבוס. הייתה לי איתו שיחת פתיחה. ראיתי שגם הוא עדיין לא מאופס, כמוני, ואנחנו צריכים עוד לעשות עבודת ארגון ותכנון כדי להבין מה צריך לעשות ומה המשימות שלנו. הייתה לי פגישה עם הלקוחות - נציג הצוות שאליו אנחנו מפתחים ועברנו על רשימת הדרישות. מימשתי איזו בקשה שהגיעה מצוות אחר ואפילו הספקתי לחנוך סטודנטית חדשה בצוות שלי ולתת לה מוצר שעליו היא תהיה אחראית. איזה כיף שזה ירד ממני.
מקובל אצלנו בעבודה שמי שחוזר מחו"ל מביא שוקולד. חשבתי להביא שוקולד חלב ולהגיד שזה מחלב מיוחד. ויתרתי על הרעיון, אבל אני ציינתי לעצמי לזכור להביא שוקולד ביום ראשון.
ישבתי עם לירון לקפה וסיפרתי לו שאתמול הייתה ברית, שבסיומה הגיש לי המוהל את עורלת בני ואמר לי שהאב אמור לקבור אותה. לירון בקושי האמין לי שבאמת הלכתי אתמול בלילה כשסופה משתוללת בחוץ לחפש את "האורן של אורן" ביערות הכרמל ולקבור תחתיו את העורלה. הוא שאל אם קברתי את החצי הנכון של התינוק.

הגעתי הביתה מאוחר ממה שחשבתי, אבל באופן מהר יותר ממה שאני רגיל כיוון שנסעתי ברכב הפרטי ששימש את טלי להגיע לעבודה ואילו אני לרוב הייתי נוסע באוטובוסים. פינוק. במהלך היום עדי ויונתן באו לבקר את טלי ופינקו אותנו במרק עדשים מעולה, שזללתי מיד כשהגעתי. בערב נפגשנו עם אורית וחיים שהביאו לנו הר של אוכל ועידכנו אותנו בבשורות משמחות מאד. בזמן שטלי הניקה אני וחיים ישבנו מטעמי צניעות בחדר העבודה ושיחקנו שחמט. קרע אותי החיים הזה. מסתבר שהוא אלוף לא קטן וכיכב בנבחרת השחמט בטכניון.

יום ראשון - יוצאים לאור

היום זה השישי במרץ. זהו תאריך הלידה המתוכנן שהיה לנו. אבל יש לנו כבר תינוק בן שלושה ימים וחצי שנמצא בחוץ.

קמתי בבוקר מוקדם ביקיצה טבעית, הישר אל תוך צליל הסיום של מייבש הכביסה המשוכלל שקנינו לאחרונה ושתוכנת אתמול בלילה מראש להסתיים בשעה הזו בדיוק. התחלתי לקפל את ערימת הבגדים הזעירים והחיתולים.

עוד עשרים בגדים למנאייק

גיליתי שעל החיתולים החדשים שקניתי יש תווית שאומרת שאין להכניסם למייבש. מאוחר מדי. תהיתי אם כולם עובדים לפי ההוראות האלו או שמתעלמים ועושים מה שנוח. התארגנות חפוזה ליציאה לבית החולים ובדיוק הגיעה המנקה (לא אציין כאן את שמה). אמא של טלי בנדיבותה הרבה ביקשה ממנה להגיע במיוחד אלינו במקום לנקות לה את הבית. תאמינו לי, זו הקרבה רצינית. המנקה התרגשה מאד ממראה הבית שהתהפך מדירת זוג צעיר לדירת זוג עם תינוק. הראיתי לה את כל הריהוט והביגוד החדשים והצגתי לה תמונות של הדייר החדש היישר מהמצלמה.

חדש חדש מיד-2

נסעתי לבית החולים. בשקט, בלי רדיו. אני ברוגז. החניתי בחניית החינם הקבועה שמצאתי לפני כמה ימים במרחק כמה מאות מטרים ולקחתי איתי בהתרגשות את הסל-קל הכתום כדי לשחרר את התינוק. הדבר הזה כבד ולא נוח לסחיבה. קרע לי את היד. החרידה אותי המחשבה שאת הדרך חזור אני צריך לעשות עם תינוק מועמס עליו. רשמתי לעצמי לעבוד בריקושט ולרכוש ציוד שפצור לסל-קל. חגורת נשק תתאים.

נכנסתי לבית החולים ורצתי במדרגות. הבנתי שאת הריצות הקבועות שלי למחלקה אני לא עושה בגלל ההתרגשות, אלא יותר בגלל המבנה של המדרגות שכנראה נוח לי יותר לעלות אותן בריצה.

טלי ישבה בלובי ששימש כעת כחדר-האוכל עם שתי עמיתות לעבודה, מאיה וביזן. הן נראו שמחות מאד ונהנות מהרגע. האוכל שהוגש שם נראה לא רע בכלל, בטח ובטח לעומת סטנדרט של בית חולים.

אסור לקחת סנדוויצ'ים

ישבתי איתם ואמרתי להם שהמקום הזה מאד נחמד ושממש כיף שלכל אדם שנמצא כאן אפשר להחליף את ברכת "בוקר טוב" ב"מזל טוב" והוא מיד מסתכל עליך ואומר בהתרגשות ושמחה עצומה "תודה!". טלי וחברותיה שהיו כבר אחרי לידה היו די עליזות, אבל התיישבה לידן גם יולדת טרייה שנראתה די עגומה ובהלם. היא לא דיברה עם אף אחד, אך אף אחת לא התרגשה מכך. בהמשך נכנסה לחדר האוכל מדריכת הנקה עם בובת תינוק ודגם מוגדל של המבורגר כפול. נבצר מבינתי. ניסיתי לחשוב מה לעזאזל היא הולכת לעשות עם ההמבורגר בהדרכה שלה. לא הצלחתי, אבל נזכרתי באחד המיילים שקיבלתי, אחד מאלו עם צילומים של תינוקות חמודים בכל מני תנוחות שבו רואים תינוק בתוך המבורגר. פעם זה נראה לי חמוד עד משעמם אבל עכשיו כשחשבתי על זה קיוויתי שטלי תקום ונתרחק מהפסיכופטית הזו כמה שיותר מהר.

הגענו לתינוקיה לקחת את התינוק, ששכב בעריסת בית-החולים, יונק ממוצץ מוזר שהיה מחובר למזרק. מכניסים להם שם משהו – כנראה סימילאק. לא ממש אכפת לי, כנראה שזה בסדר. התינוק היה ערום – וזה טיפה הלחיץ אותי. הוא ינק בטירוף והיה לי חבל על הכוח שהוא מבזבז ככה לינוק על ריק במקום לינוק את טלי. קיבלנו אותו מהאחות נקי ומצוחצח.

"לאכול אותך!"

רופא הילדים הגיע והתחיל לבדוק אותו. הוא עשה את זה בשיא העדינות, אבל עדיין, כדי לבדוק אם תינוק פרק את מפרק הירך שלו צריך להזיז את הרגליים שלו בצורה שדי מבהילה את היצור הקטן. הוא בכה הרבה אבל אף אחד לא ממש התרגש. הרופא ביקש וקיבל מהאחות מוצץ מרגיע (נדמה לי שיש על זה משהו מתוק שמרגיע אותו). אחרי שהלבשנו אותו הוא השתתק כצפוי.

חזרנו לחדר להמתנה לשחרור. טלי קיוותה להישאר עוד יום באשפוז כי זה מאד נוח והיה לה כיף וגם כי אתמול היה לה דימום מהפצע וחשבנו על זה שאם משהו כזה קורה כשאנחנו בבית זה טרטור לחזור לבית החולים.

וואללה כיף פה

טלי ביקשה מכל מי שצריך שישאירו אותנו עוד יום אחד במחלקה, אבל סירבו לה. היא סיפרה שירד לה קצת דם מהפצע של הניתוח והרופא שניתח אותה אמר לה שזה שטחי ושאל אותה אם היא אי פעם נפצעה בברך, כי זה אותו הדבר. טלי רצתה לשאול אותו אם הוא אי פעם עבר ניתוח קיסרי, אבל הבליגה.

טלי, מעט מפוחדת מכך שחוזרים הביתה קראה לתינוק בחיבה "יצור קטן שאין לי איך להתייחס אליו". היא שאלה אותי מה קורה עם שם לתינוק והאם חשבתי על שמות נוספים. היא כבר מזמן החליטה שהיא רוצה לקרוא לו אורן, כי זה שם שורשי, קשור ליערות הכרמל וגם כי הוא מכיל את שם משפחתה הקודם, אור. הבעיה שהיא סיפרה לי על זה שבוע אחרי השריפה הגדולה בכרמל וזה עשה לי קונוטציה נוראית. אורן זה גם עץ די מצ'וקמק. הוא עץ חלש יחסית עם תוחלת חיים קצרה של עד מאה שנה. כמו בן-אדם. יש היום יערות שלמים שנשתלו ע"י הקק"ל בבת-אחת ולכן עכשיו הם גם מזדקנים בבת-אחת ונראים די עלובים. מצד שני לעץ הזה יש אצטורבלים וצנוברים נפלאים שאני כל כך אוהב. נו, מילא.

היה לי בשכבה בתיכון נער אחד שהתנגד מאד לאורנים. הוא טען שמחטיו מרעילות את האדמה ומונעות צמיחה של צמחיה מתחרה, או צמחיה בכלל, מתחתיו. אני זוכר שבט"ו בשבט לאחר מבצע נטיעות של עצים מסביב לבית הספר שהיה אז רק בן שבע, הוא ניגש אל העצים שנשתלו ופשוט עקר מתוכם את כל עצי האורן והשאיר רק את הברושים ושאר סוגי העצים האחרים. הבן-אדם כנראה קצת קיצוני. אפשר לטעון שזה מסוג הדברים שעושים בתיכון וזה עובר עם הגיל. אבל רצה הגורל ובמקרה חבר שהיה לי ושירת במפח"ש (מפקדת חילות שדה) סיפר שיש איזה חייל שם ששלח מכתבים למפקד הבסיס בהם התריע שאחד ממיני העצים הגדלים בבסיס הוא מין פולש ושורשיו עלולים לחבל בתשתיות הבסיס ולהפיל מבנים. הוא ביקש רשות לעקור את אותם עצים. מפתיע מי היה אותו החייל... מעניין אם יש על ההפרעה הזו ערך ב- DSM.

לאחר הפצרות רבות מטלי השאלתי מאחת היולדות את ספר השמות המלא שהיה ברשותה. לא היה פשוט. רוב השמות הם שמות קריפטיים מהתנ"ך. הפסקתי באות ט' והחלטתי להמשיך מאוחר יותר. זה מעולם לא קרה אגב.

"אלחנן" מתאים, לא?

חוסר ההחלטיות שלי היה הקש ששבר את גב הטלי. היא התחילה לבכות. מכיוון שהטלי אינה נצפית בוכיה בטבע לרוב, היא הלכה החוצה. אחרי זמן מה הלכתי לבדוק מה שלומה והיא עדיין דמעה. זה לא הפסיק כל היום. באנו לקחת את התינוק מהתינוקייה והאחיות שאלו אותה מה קרה. אמרתי להן שבעלה מכה אותה. השתררה דממה. זה לא הצחיק אותן בכלל. גם האחיות בקצה השני של החדר הפסיקו לדבר והסתכלו עלי. גם התינוקות בגרילר הסתכלו עלי במין מבט מאשים. לקח לכולם כמה שניות כדי לצאת מזה. אחת האחיות אמרה, ספק יודעת ספק בוחנת "אתה לא נראה לי אחד כזה". ואחות אחרת אמרה "אה, הנוזלים, הנוזלים". כן, זה ההורמונים. מסתבר שזה קטע ביולוגי, שהשתלב בצורה מופלאה עם העובדה שאנחנו יוצאים היום מחממת בית החולים ושנינו לחוצים טילים.

אספנו את התינוק והלכתי לחדר לקחת את התיקים הארוזים. על השולחן ישב לו בדד מגש עם ארוחת צהריים חמה של בית החולים. ריחמתי על המגש ועל התרנגולת שהוקרבה לשווא. החלטתי להיות ידידותי לסביבה ולהוריד את רמת בזבוז המזון העולמי. סגרתי את הוילון והתיישבתי לאכול. לא כל כך שמתי לב שהיולדת במיטה הסמוכה פתחה קודם את החלון הגדול המפריד בין המיטות וראתה כל מה שאני עושה. מלמלתי בפה מלא "חבל שיזרקו" והשפלתי מבט לצלחת. אכלתי הכי מהר שאני יכול כדי להתחפף משם כבר, אבל לא ממש מהר כדי שהיא לא תחשוב שאני חזיר.

חזרתי לטלי והייתי בטוח שממשיכים ישר לאוטו. מסתבר שהיה צריך לחכות לעוד רופא וכל הבירוקרטיה הקשורה בשחרור. בינתיים טלי אמרה, שהיא הזמינה צהריים קודם והיא הולכת לאכול. נחנקתי. הסברתי לה בעדינות שתמתין עם זה ושאלתי אם היא רוצה איזה ביסלי מהמכונה.

מוכנים לתזוזה. רק לא לשכוח את התיק הכתום

רק כשהיינו מוכנים לגמרי לשחרור טלי גילתה במפתיעה שהאחות הראשית כן אישרה לה להישאר בבית החולים עוד יום. זה היה די מאכזב וכבר לא היה טעם לפרוק את הכל ולהישאר לעוד יום. מצד שני העדפתי להתחיל כבר את החיים האמיתיים ולא להמשיך להתפנק בבית חולים עם כל החידקים שמסתובבים שם. הלכתי להביא את האוטו והחניתי בחניה של תחנת המוניות שבכניסה לבית החולים כדי שיהיה לי קל עם טלי וכל התיקים. בכניסה ראיתי את הסדרן ואמרתי לו שחניתי שם לשתי דקות כי אני מביא את אשתי שילדה. הוא מיד קפץ והצביע לי על פקחית החניה שמתקדמת לרשום לי דו"ח. נראה לי שהפקחים האלו ממש גרים שם – לא מבזבזים שניה. הפקחית צעקה עלי "מה אתה עושה? אתה לא יודע שאסור לחנות פה?!". סיפרתי לה שאני אוסף את אשתי שילדה והיא צעקה עלי "מה אתה עושה? בוא לחניה של האמבולנסים". כשחזרתי עם טלי הפקחית אפילו עזרה לה עם הדברים.

"קח את זה ממני, שלא יפטרו אותי" (ציטוט אמיתי)

תמיד צחקתי על אבות צעירים שבנסיעה הראשונה עם התינוק הם בטח נוסעים 20 קמ"ש מהפחד. חברים עם ילדים אישרו שזה ממש ככה. אני לעומת זאת רציתי להנציח את המאורע וביד אחת צילמתי את טלי והתינוק וביד השניה נהגתי, לא ממש לאט. טלי ממש פחדה וצעקה עלי להפסיק.

רגע, אני לוקח עוד רק תמונה אחת, יצאת מטושטש

תכיר - זה אור השמש

 הגענו הביתה וחיכתה לנו שם עוגת חיתולים מדהימה ופוסטר שיעל וענת הכינו.

ללא מילים

הבית כבר היה נקי ומאורגן והראיתי לטלי איך הוא מאורגן לקראת התינוק.

עדי מחפשת שידוך לביתה ירדן, רווקה זקנה בת שלושה חודשים

אחר הצהריים עדי חברה שלנו קפצה לביקור ובערב הגיעה המשפחה של טלי.
ביצענו טקס הסרת האזיקונים, או איך שקוראים לזה. יעל תכין לנו אלבום מעוצב ותניח אותם שם למזכרת.

היה יום מאד מיוחד כיף ומרגש. היום באמת הרגשנו שהפכנו למשפחה!

היום שאחרי

התינוק בן יום. ישנתי מעט כי אתמול בלילה עזבתי מאוחר את בית החולים ונסעתי לסופר פארם לקנות משהו לטלי. כשהייתי בקופה המוכרת התלהבה מהכרטיס אשראי שלי שמצויירת עליו פרה שוכבת עם בקבוק יין ומגש גבינות על ספה אדומה. הסברתי לה שזה ציור של אשתי שציירה אותי ליום הולדת 29. כן, אני זה הפרה. משהו מההיסטוריה התעסוקתית שלי.

על הדרך סיפרתי לה שהיום נולד לי ילד. זה לא שהיא שאלה, זה פשוט שלכל אחד שמדבר איתי היום אני טורח לציין את זה. למאבטח של הבית חולים, לנערה שמכרה לי גלידה ואפילו לצוות צילום מבוסטון שניסה לראיין אותי במרכז הכרמל על הסכסוך במזרח התיכון. כמובן שסירבתי - לא רציתי וכנראה שלא יכולתי לדבר על ערפאת, נסראללה ושאר מרעין בישין כשהראש שלי במקום אחר.

המוכרת הציעה לי לקבל את חבילת הלידה של סופר פארם. הייתי אסיר תודה, כי זו הייתה אחת המטלות שלי לעתיד ולא הייתי חושב על זה לבד. מילאתי את הטופס והיה צריך תעודת לידה ומספר ת.ז. של התינוק. בתור תעודת לידה הראיתי לה את הצמיד שעל זרועי והסברתי לה שהתינוק עדיין לא קיבל אזרחות ישראלית. המוכרת אמרה לי שזה חייב להיות על הצמיד. ידעתי שהיא טועה אבל ניצלתי את המומנטום ונתתי לה את הת.ז. של האם המאושרת. שקר לבן, אבל מה לא עושים בשביל להביא לתינוק שלך את מה שהוא צריך.

הגעתי הביתה תוך כדי שיחת טלפון עם גיל (קודם לכן התקשרו שלושה גילים שונים בבת אחת ורציתי לדבר עם כולם). אני לא רושם כאן שם משפחה כדי להגן על הפרטיות וגם כדי שעכביש של גוגל לא יקשר את שמם עם הפוסט הפוסט-הריוני הזה. אז הגעתי הביתה ומתוך תחושת עייפות גמורה שכולם ידעו לספר לי עליה מראש ולא האמנתי, הצלחתי לארגן את הדברים שטלי ביקשה, להכניס את הטלפון להטענה, להעביר את התמונות למחשב, לגבות לשני דיסקים שונים שאחד מהם ימסר לאמי לטובת Off-site data protection (פיתחתי היסטריית גיבוי קלה), להטעין את המצלמה, להתרחץ, להעלות תמונות נבחרות לאחר ניפוי של תמונות ההנקה, לשתף עם בני המשפחה והקרובים מחו"ל. לא ידעתי אם זה יפריע לטלי ששיתפתי בלי שהיא עברה על התמונות. שמתי בכוונה תמונה שהיא נראית ממש מסכנה כדי להעביר את התחושות אז. נקווה שזה לא יהיה אכפת לה יותר מדי. אולי האוטומט שלי עשה כמה דברים נוספים אבל השלב הבא זה שהתעוררתי בבוקר אחרי שחלמתי שמישהו מהקיבוץ שלי מתלונן שקיפי בן-קיפוד רומז רמיזות מיניות בתוכנית שלו, כי הוא אומר שמישהי לא רק חברה שלו, היא גם בת זוג שלו....

רציתי מאד לחזור לישון ולהתפנק במיטה, אבל תחושה חדשה שיש שני אנשים שתלויים בך ורוצים שתבוא כבר טירטרה לי בראש. רציתי גם להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חנייה ליד הבי"ח.
קמתי והתארגנתי בזריזות. הבית מתחיל לתפוס צורה וריח של מוצב ברמת הגולן שהייתי בו במילואים האחרונים, אבל אין לי זמן לטפל בזה. צריך לעלות לשמירה.

טסתי לבית-החולים. גם היום הקריין ברדיו שכח להזכיר אותנו. חניתי רחוק וכשיצאתי מהאוטו ממש רצתי למחלקה כי רציתי לראות את כבר טלי, נאנקת מכאבים במיטה, ללא יכולת תנועה עם הפרשות ודם על הסדין ולקחת את התינוק שצווח במחלקה עם עוד עשרות תינוקות אחרים בזמן שהאחיות במחלקת תינוקות מדברות על הביטוח שיניים שלהם ושופכות בטעות את אבקת הנס-קפה לבקבוק של המטרנה. הגעתי בהליכה מלאה לחדר של טלי חולף על פני האחיות בברכת שלום, חולף על פני השותפות של טלי לחדר, שאולי בדיוק התלבשו או הניקו (לא יודע, לא הסתכלתי). המיטה של טלי הייתה ריקה. לא היו סימניים פורנזיים לחטיפה. הנחתי את הדברים, לקחתי את המצלמה והלכתי בהיסטריה קלה לכיוון התינוקייה. טלי עמדה שם בבגדי היום-יום שלה ובדיוק קיבלה את בננו רחוץ ונקי מהאחיות. היא סיפרה לי שעבר עליה לילה לא קל של כאבים, שבמהלכם גילתה שאלו פשוט התחושות החדשות שלה לכך שהיא צריכה להשתין. מסתבר שאחרי שהיא התרוקנה כאב לה פחות. מאוחר יותר בלילה כשהיה לה קשה להרדם היא אפילו ביקשה וקיבלה את התינוק והצליחה להניק אותו. אחרי שהייה קצרה בחדר הזמינו את טלי לחדר האוכל. היא הייתה מורעבת ורצה לשם (הכוונה לדידוי מהיר). אני נשארתי איתו לבד. הייתה לי חולצת כפתורים שטלי אמרה שהמליצו לבעלים ללבש כדי שיוכלו להניח עליהם את התינוק מבלי להתערטל ולהטריד את האחיות במראות קשים. בקושי מצאתי חולצה מכופתרת שאני לא נראה בה חתן או איש עסקים כושל מכיוון שאני לובש חולצות מכופתרות רק בחתונות, בר-מצוות ובריתות, אך לא בהלוויות המוזרות מאד שהייתי בהן השנה, אך על כך אולי יבוא פוסט נפרד בעתיד. לבסוף מצאתי חולצה מצוקמקת שהמילה מגהץ היתה גורמת לה להשיל את כל הכפתורים בבת-אחת. טלי רגישה לאבק ולכן בבוקר ניערתי והטחתי את החולצה בקיר כמה פעמים – טכניקה מצויינת דרך אגב, אודטה. התינוק עדיין יאלץ לפתח נוגדנים חדשים כדי להתמודד עם החולצה הזו, אבל אני חושב שזה יעשה לו טוב. אז הנה אני לבד איתו בחדר עם חולצת כפתורים פתוחה ותינוק שנשלף באכזריות מפטמות אמו המורעבת, מנסה לינוק אותי. אני מלטף אותו ומסביר לו בעדינות שהאוכל הלך לאכול אוכל. בשלב מסויים הוא נרדם לי על הידיים ויכולתי סוף סוף לנמנם. אתגר קשה, לנוח בלי לשמוט אותו. נראה לי שהצלחתי, אבל הייתי צריך להישען הרבה אחורה על הכורסא כדי להקטין סיכויי פגיעה.
אגב כורסא, מצטער על הכתיבה האסוציאטיבית, מצטער על הארס-פואטיות, מסתבר שלא בכל החדרים יש כורסא. אנחנו קיבלנו מה שנקרא "מרפסת", או בפי מאיה, שילדה כאן לפני יותר משמונה שנים ונתקעה עם הטרמינולוגיה של אז - "סוויטה". לשם השוואה, אני יודע על בחורות אחרות כאן שבני משפחה שלהם היו צריכים לישון לידם בלילה על כסא רגיל, כי לא הייתה להם כורסא. זה לא במקרה שקיבלנו את כל זה. פשוט במקרה או שלא במקרה התוודע הצוות הרפואי לשם ד"ר ליאורה אור ופינק אותנו. אז אולי בזריקת חיול שלו אתמול הוא לא קיבל רק ויטמין K.... גם הרופא המנתח לפני שניכנס לשלוף אותו שאל אותי אם ליאורה היא אמא שלי או של אשתי. הם ראו ששם משפחתה אור והסיקו שזה ממני. לא נכנסתי שם להסברים. אני מקווה שהוא השתדל לסגור לה את הריצ'-רצ' על הבטן יפה יותר בגלל זה. סתם, פשוט מדובר במקצוענים. עשו עבודה מצויינת לפי דעתי הלא מקצועית.

אחרי כשעה נפלאה איתו טלי חזרה מארוחת הבוקר והדרכת הנקה לעבודתה החדשה. זרקתי אותו על הציצי שלה והוא נתפס ישר. איזה כיף שהוא יונק.
הייתה לי איתו חוויה מדהימה הבוקר. מי שלא החזיק תינוק בן יומו על הגוף לא יודע איזה תחושה חלומית זאת.

בצהריים הגיעה אמא של טלי. היא קיבלה טלפון מחברה ודיברה בהתרגשות על הלידה. היא סיפרה שזה הלך בקלות. טלי התעצבנה מעט שכולם (וזה כולל אותי) מספרים כמה זה היה קל.

העברנו עוד קצת זמן בזולה בבי"ח. הפשוש כמעט ולא בכה. קיבל הרבה זמן הנקה וישן בשאר הזמן. לקראת ארבע ירדתי לנגב חומוס באבו-שאקר בעיר. נסעתי בכרמלית, הרכבת תחתית הקצרה בעולם, לנגב חומוס באבו-שאקר. בדרך מסרתי ד"ש למפלצת של טלי בתחנת הנביאים וסיפרתי לה שעכשיו היא דודה.

כשיצאתי מהכרמלית קיבלתי דיווח מאד מרגיז מקרובת משפחה. אני לא אפליל את עצמי ואסכן את שלמות המשפחה ולכן לא אפרט. נגיד שזה קשור בביקור. ללא תיאום. לא של בני משפחה קרובים. לא של חברים קרובים. לא של אנשים שידועים ברמת הטקט שלהם. או ללכת בזמן. נדמה לי שהאחות שבודקת לטלי לחץ דם מדי שעה לא תצא מהחדר כל כך מהר הפעם.

חששותי התאמתו. הייתי צריך לנקוט בגישה ישירה אך אסרטיבית כדי למנוע מצב שבו טלי מארחת אותם שלוש שעות וחצי. הנזק צומצם לכעשרים דקות נטו. הפעלתי גורמים פוליטיים נוספים באו"ם כדי לנקות את הנזק השיורי של מהלך האופנסיבה הצבאית שנקטתי בו איתם. למעשה הייתי מאד אסרטיבי אבל זה לא מספיק במקרה הזה. צריך שגורם שלישי יסביר את הסיטואציה החברתית הדי פשוטה הזו למעורבים.

במהלך היום ניהלתי שיחות טלפון רבות עם קרובי משפחה וחברים. עדי ויונתן שנולדה להם בת, ירדן, לפני מספר חודשים שאלו שאלות של מבינים על הלידה והתינוק. סיפרתי להם שהוא כיכב באפגר. עדי אמרה "כמה? 9-10? כמעט כולם מקבלים ככה" התבאסתי. אמרתי לה שכולם מקבלים 8 ושהילדים שלנו מחוננים באפגר.

יעל אחותה של טלי הגיעה עם ארוחת סושי מפסקת. הארוחה שטלי פינטזה עליה במהלך כל חדשי ההריון. אמנם אני זה שהבטחתי לה חזור והבטח להביא לה המון סושי אחרי הלידה, אבל חלוקת העומס הזו עזרה לי מאד.

טלי לא הספיקה לטעום מהסושי כי אז הגיעו ביקורי המשפחה הקרובה. אמי, אחיותיי חני ואפרת ואחי ערן. עבור כל אלו (חוץ מאפרת שביקרה אתמול) זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו את הנכד/אחיין. היה מרגש מאד. לחגיגה הצטרפה משפחתה של טלי והצטופפנו כולנו בבלקונה הפרטית שלנו. טלי הניקה בצד ואז התחילו ההלחצות מצד אמא שלי. היא נלחצה מזה שלא החלפנו לו חיתול מאז הצהרים. זה נכון, אבל הוא לא אמר כלום ולא התלונן אז למה להחליף? אמרתי להם שאין לנו ציוד החתלה כי זה לא אנחנו אמורים לעשות את זה. וחוץ מזה זה תינוק שמגיע נקי ועם חיתול. באמת לא היו שם חיתולים ומגבון וטלק ומשטח החתלה. ידעתי שיש בעיקרון מעין סט כזה. התחלתי להתבדח על זה בציניות כאילו לא אכפת לי והתינוק הזה מתנקה בעצמו. זה רק הלחיץ את אמא שלי עוד יותר. אחרי שכולם שם נדבקו בהלחצה התבצע מבחן הגבריות שלי אל מול כל בני המשפחה. בתמימותי הובלתי את עצמי בהתלהבות לסיטואציה שבה אני מראה לכולם שאני אב מלידה ויודע לחתל בעיניים עצומות. הלכתי להביא חיתול מדלפק האחיות. חשבתי מחשבת אגב על כך שצריך לבקש את זה מהאחיות כי אם זה היה חופשי אנשים היו דוחפים לתיקים ולוקחים הביתה. לקחתי את החיתולים והמגבונים הלחים וחזרתי לחדר. התחלתי לעבוד ואז זה קרה - חלוקת הקשב שלי קרסה. באותו רגע שבו חיתלתי טלפונים התחילו לצלצל. אנשים דיברו. אפרת אחותי ואמא חילקו עצות ותיקנו כל דבר שעשיתי. חני ניהלה חצי עולם בטלפון. התינוק שכולם חופרים לי על זה שאין לו שם התחיל לבכות בטרוף. טלי ומשפחתה אמרו לי דברים שאני לא יודע לשחזר עכשיו ולמעשה לא שמעתי בזמן אמת. בואו פשוט נסכם את זה בכך שחום הגוף של התינוק ירד לטמפרטורת החדר, שמזל שצדקתי שאין מה להחליף לו, שאפשר לפתוח חיתול פעם נוספת אחרי שמלבישים אותו הפוך ושלימדתי את אמא של טלי, יעל וענת שאין שום בעיה לנגב את הישבן של התינוק מכיוון הגב לכיוון הבטן,  כי שק האשכים אינו רגיש לזיהומים, בניגוד לתינוקות שלהן יצא להתעסק איתם.
התינוק בסוף ההחתלה היה ערום, אך מחותל. אפרת תיקנה אותי והגבהתי את החיתול כך שהמדבקות לא היו על הקצה שלו. מה שנשאר היה פשוט מאד. רק לסגור את החולצה של התינוק הצווח. ניסיתי להכניס לו יד לשרוול אבל הוא הזיז אותה כל הזמן. האצבע שלי הייתה בערך בעובי של השרוול וכמה שלא ניסיתי היא לא הגיעה לצד השני. זה השרוול הכי קצר שאי פעם אצטרך להתמודד איתו ואני לא מצליח להעביר בו את היד לצד השני. אחרי התעסקות ממושכת הבנתי שיש שם שתי חולצות ואז התחלתי לתאם בין החולצות כך שהשרוולים יסתדרו. תופרים את השרוולים האלו יותר מדי ארוך. בערך פי שלוש או ארבע מהאורך של היד של התינוק. אולי זה one size fits all על פי מידותיהם של כל הילדים בעולם. כולל אלו של שחקני ה- NBA. אפרת הסבירה לי ברקע על הטכניקה שלה להלבשת שרוול אבל לא יכולתי ממש להקשיב לה. באורח די פלאי כשסיימתי התינוק היה כבר מולבש לגמרי. טלי לקחה אותו אליה ונהיה שקט הרבה יותר. איזה יופי. הסבתות נראו קצת מיוסרות.

הגיע זר פרחים ושוקולדים ממקום העבודה שלי וזה היה ממש נחמד. הבנתי שאין לי מה לשים את זה במוצב הסורי שאני חוזר אליו בערב אז נתתי אותו לאמא שלי לכבוד ההסתבתות המשולשת שלה.
המשפחה שלי נפרדה מאיתנו, לא לפני שהביאו לנו כל מני מתנות ועוגה קפואה שאמא שלי עשתה. תודה לכולם!

לאחר שכולם הלכו נשארנו אני, שקית החלב האורגני טלי והחלבן הקטן. התינוק הזה הוא פשוט רובוט. עוד אין לו דעה משל עצמו, לפחות לא משהו ששמתי לב אליו. הוא פשוט פועל לפי אינסטנקטים. עבד לצרכים הבסיסיים ביותר שלו. היום הייתה אצל טלי יועצת הנקה וחלקה שבחים. נו מה היא רוצה - בן של חלבן או לא בן של חלבן? טלי מניקה אותו כל שעה ולא כל כך מצליחה להעריך את משך הזמן. היא לא רוצה להקשיב לעצות של אחרים ולתת לו בקבוק סימילאק כדי לפוצץ אותו שישתוק שעתיים. היא חוששת שזה יפגע לו ביכולת לינוק. היום גם ראינו שיוצא לה חלב ושהיא לא מניקה על ריק. זה לא חלב, זה בעצם כולוסטרום. הייתי מאכיל בזמנו את העגלים בקיבוץ בכולוסטרום ראשון ושני שהיינו לוקחים ממכון החליבה. היינו מקפיאים חלק ומפשירים כשצריך. תמיד חשבתי לשתות את זה, או להוסיף לנס, אבל זה נראה לי מגעיל. צהוב-כתום ושומני. זה עדיין לא נראה לי אטרקטיבי מספיק כדי לטעום בעצמי. אולי הטבע תכנן את זה ככה שזה לא ימשוך אחרים לגזול לוולד את מזונו.

בחדר שלנו יש ארבע מיטות. בגלל שאנחנו המיטה האחרונה, עם החלון, אנחנו לא כל כך חשופים לרעש מהמיטות האחרות. אבל היתה שם משפחה אחת עם כמה ילדות קטנות ומופרעות שכל הערב עשו טרור לאורחים ולאחיות. הן עשו רעש פשוט מטורף וצחקו בקולי קולות. אותי זה קצת שיעשע ולא היה לי אכפת שהתינוק שלי יחשף ויתרגל לרעש, כדי שלא נצטרך להיות לידו בשקט כל הזמן בעתיד. כשעברתי בתוך החדר הן השתוללו בתוך האזור של קרובת המשפחה שלהן עם וילון סגור. עשיתי להן קול של אריה ומיד נכנסתי אל טלי. הן השתגעו ולא הבינו מאיפה זה. שעה הן דיברו על זה. באיזשהו שלב שמעתי בעל של אחת הנשים מאיים עליהן שהוא יקרא לביטחון. לא כל כך הייתי מודע לזה באותו הרגע, שהן כל כך מפריעות לכולם, אלא שהאחות שבאה למדוד לטלי לחץ דם התחילה לספר על זה כמעט בבכי שהן עושות כבר כמה שעות בלאגן, מציקות לאחיות ולנשים וכמה שלהורים שלהן בכלל לא אכפת מזה. היא התלוננה שכל אלו הלא מחונכים עושים המון ילדים, הרבה יותר מאלו שמחנכים את הילדים שלהם. היא אמרה ביאוש שהם לא צריכים לעשות ילדים בכלל ושאנשים כמוהם עושים בושות לישראל בחו"ל. היא סיפרה על הופעה שהיא היתה שם בתאילנד שילדה פשוט עלתה לבמה כל הזמן, למרות שאנשי הבמה הוציאו אותה כל הזמן. ההורים רק צחקו וצילמו אז זה בוידאו. אמרנו לה שכבר עשו על זה סרט. Idiocracy. אני אחפש אותו ואצרוב לה.

בתום שעות האירוח הגיעה לחדר מאיה עם בנה שנותחה לפנינו. ישבנו בכיף ואכלנו סושי, אבל אז כבר הסתיימה שעת הביקור. הן ניסו להסליק אותי בחדר אבל זה לא עזר – האחיות תפסו אותי וגורשתי הביתה. הייתי ממוטט לגמרי ולא ארגנתי כלום. פשוט התרחצתי, צחצחתי שיניים וקרסתי למיטה.

בלילה חלמתי חלום שמצביע על זה שאני די בחרדה מכל הסיפור הזה. מצד שני הוא הראה את זה שאני לוקח פיקוד וחושב בקור רוח.

היום אתה נולד

זה אמור להיות היום המאושר בחיי. בקושי קמתי.

הכל היה כבר מאורגן. אחרי תצלום מזכרת בחדר השינה המבולגן והתארגנות חפוזה יצאנו לדרך. ברדיו הבוקר נפתח עם השיר unintended  של muse. אח"כ הקריין דיבר וניסה לפתוח את הבוקר בגלגל"צית מעט מלוקקת – כמה כיף עכשיו ואיך הכל רגוע. חיכיתי שהוא יספר שלטלי ותומר יוולד היום בן בכור, אבל הוא שכח. אחרי זה הוא השמיע את "מעבדות לחירות", השיר החדש של אריק איינשטיין (וואלה, הוא עוד מוציא שירים?) שבו איינשטיין שר "הלילה הזה אצא מעבדות לחרות" ואני חשבתי "הבוקר הזה אצא מחרות לעבדות".

היו עוד כמה שירים וניסיתי לחפש איך הם מדברים אלי אבל זה ממש לא היה בכיוון. היה את My favorite mistake של Sharil Craw וחשבתי שאם ההיריון היה "פנצ'ר" זה יכול היה להתאים.

הגענו לביה"ח וכצפוי הכל התנהל בזולה, אבל לא מיהרנו לשום מקום והיה שלו וכיף ביחד. במחלקת היולדות שוטטו יולדות סהרוריות עם או בלי עגלת בי"ח עם תינוק בתוכה. אחד התינוקות בכה וטלי שאלה אותי אם אני חושב שהאישה הזו ילדה ברווז. על הקיר הייתה תלויה יצירה שאליה הצמידו האחיות דבוקת שליות מהלידות האחרונות.

ניסיתי לצלם את טלי אבל היא התעצבנה והבנתי שצריך להרגיע את יצר התיעוד המפותח שלי לפני שמשהו רע יקרה. טלי היתה לבושה בלבוש כחול שמסמל אישה לפני ניתוח או לידה. אחרי הלידה הנשים לובשות חלוקים וורודים, אבל רוב הנשים מעדיפות את הבגדים שהביאו מהבית. ישבנו עם ליאורה, אמא של טלי והמתנו שיקראו לנו לניתוח. היא התחילה לדבר איתנו על דברים שקשורים בעבודתה אבל אף אחד משנינו לא באמת יכול היה להקשיב לה.

 

בשלב מסוים הצטרפה אלינו מאיה שהייתה מתוכננת להיות מנותחת לפנינו. היא נראתה יותר לחוצה מאיתנו. קראו לה להיכנס וחיכינו שתעבור כשעה עד שיגיעו תורנו. הזמן הלך והתארך ועברו כמעט שעתיים. חששתי שמשהו רע קרה, אבל כנראה שככה זה עובד שם. לבסוף קראו לנו. דבר ראשון שעשו זה לתת לנו חדר. על קיר החדר היו שלל חיבורים ומכשירים סטנדרטיים. נראה שלפנינו התאשפזה מטופלת עם חוש הומור:

"בסדר"

הגישו לי את חלוק הניתוח. לטלי היה חלוק של מנותחת ואילו לי נתנו חלוק של מנתח. כבוד. נשארתי בחדר להתלבש. יכולתי לשחק משחקי רופא ואחות עם טלי, אבל ויתרנו על זה.

הובלנו לחדר הניתוח וטלי הוכנסה להכנות. אסרו עלי להכניס לשם מצלמה וחבל, אני חושב שיכול היה להיות מאד מעניין. הושיבו אותי במסדרון להמתנה עד שיכניסו אותי אחרי שטלי תהיה מורדמת בחלק הגוף התחתון שלה.  מבפנים שמעתי את טלי מתלוצצת עם רופאיה ומרדימיה. הם דיברו הרבה ושאלו את טלי שאלות אישיות כמו מה היא עושה בחיים ואיפה היא עובדת. היא הייתה מותק ודיברה איתם הרבה, אבל שמעתי שהיא לחוצה. אני הייתי בזווית לראות את החדר שבו סגל הניתוח מחטא את ידיו. הם עשו את זה ביסודיות ראויה לציון. אנשים נכנסו ויצאו מהחדר בשלב ההכנות. גם הרופא המנתח הגיע ושאל אותי למה היא מנותחת. אמרתי שבגלל מצג עכוז. הוא קרא את התיק הרפואי וקרא לרופאה שאיתו. הוא הראה לה את הטעויות שלה ואמר לה שהוא ייתקן אותן וככה היא תלמד עברית. התביישתי שקודם לכן צחקתי קצת על הטעויות כתיב שלה ועוד כתבתי על זה. היא הייתה רופאה נחמדה מאד.

הכניסו אותי לחדר. ראיתי את טלי מכוסה בסדינים של חדר ניתוח עם ריבוע קטן פתוח שחושף את הבטן שלה,  שעורה היה מרוח בחומר חיטוי צהוב. הושיבו אותי על יד הראש של טלי,  והתנשקנו. טלי חייכה והייתה חמודה כרגיל. הידיים שלה היו קשורות ווילון נפרס מעל בית החזה שלה כדי ששנינו לא נהיה חשופים למראות הזוועה. הרופאים דיברו ביניהם בלחש. רופא מרדים נחמד במיוחד עמד מעלינו ודיבר עם שנינו. הוא עדכן אותנו מה קורה. לטלי היו תחושות שמתעסקים לה בבטן אבל היא לא חשה כל כאב. המרדים עדכן שעכשיו מוציאים אותו ואז הראש של טלי התחיל להיטלטל בפראות. כנראה שזו פרוצדורה שצריך לבצע מהר והיא די אגרסיבית, כי מוציאים שם תינוק שזז כל הזמן דרך פתח שצריך להיות קטן ככל האפשר. כמעט לא הסתכלתי על טלי כי ניסיתי לראות מה קורה בצד השני דרך ההשתקפות של המנורות למעלה. כמובן שלא ראיתי כלום, אבל גם לא התייחסתי כל כך לטלי.

זה קרה מאד מהר. שמעתי צרחה של תינוק, צרחה של מישהו עם ריאות מלאות מים. מעניין מה עשו לו שם כדי להוציא אותם – בטח החזיקו הפוך. אחרי רגע הניחו אותו לידי על משטח. הייתי קצת בשוק. הוא שכב שם כחול כולו עם גוש חרא מיקוניאלי שחור יוצא לו מהישבן. האחות המיילדת התחילה לנקות ולנגב אותו. הוא צרח וממש הרגשתי את הכעס והעלבון שלו ששלפו אותו מבטן אימו. האחות דיברה אליו ואמרה לו "אתה כועס, נכון?". הוא היה במרחק נגיעה ממני אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שאלתי אם אפשר לגעת בו והיא אמרה לי "בטח, זה הבן שלך". נגעתי וליטפתי אותו ביד או ברגל. בשלב הזה לפי התוכנית הייתי צריך להרגיש את יד אלוהים נוגעת בי ואושר עילאי היה אמור להציף אותי. זה לא קרה. לא כי לא התרגשתי, אבל פיסית לא הרגשתי שום דבר מיוחד. הייתי קול – למרות שכולם הימרו נגדי שאתעלף. התינוק היה רטוב. נתתי לטלי להריח את האצבע הרטובה שלי עם הריח של התינוק עליה. ביקשתי מהרופאים שיבדקו שאין שם אצלה עוד משהו. ארזו לי את התינוק למשלוח והגישו אותו לטלי לנשיקה חפוזה. היא ראתה פרצוף של תינוק כחול מגולגל בתוך מגבת ונישקה אותו. אמרו לי שעכשיו אני יוצא איתו. חשוב מאד להוציא את התינוק מהר ככל האפשר כי אין לו מנגנונים לויסות חום גוף וקר שם. קמתי ויצאתי איתו. לפני היציאה מחדר הניתוח הסתובבתי והודיתי לכל הצוות. ראיתי את כל הבטן של טלי מלאה בדם, אבל לא התרגשתי. האחות הובילה אותי במסדרון מהר ושאלתי אותה אם עוברים במסדרון בין המחלקות. היא אמרה שכן וכשעברנו שם קראתי לליאורה שהייתה שקועה בספר. היא באה וראתה את הנכד הראשון שלה בהתרגשות. נפרדנו בזריזות ונכנסנו לתינוקיה לתחילת שרשרת חיול. הספקתי לצלצל לאמא שלי ולעדכן אותה על נכד נוסף שנולד ושהכל בסדר.

המלש"ב נשקל והוכנס לאינקובאטור לחימום של שעה. התיישבתי לידו והכנסתי ידיים ללטף אותו. דיברתי אליו שעה ובהיתי בו. היה לי אפילו זמן לתעד את הרגע באלף תמונות וסרט וידאו.

אחרי כשעה האזרח החדש היה כבר מדיום-וול והאחות הוציאה אותו לצורך מקלחת קצרה וחיסונים. השגחתי עליה בשבע עיניים, אבל לא היה צורך בכך - היא עשתה עבודה מצוינת. דיברתי איתה על האלטרנטיבות לחיסון והיא חיזקה אצלי את ההחלטה שלקחנו מראש לעשות הכל בבית-חולים. לבסוף היא השכיבה אותו בעריסה מתחת למנורת חימום ("גרילר"), למחזור חימום נוסף באורך שעה. נרמז לי בעדינות שאני לא יכול להישאר איתו. ניצלתי את ההזדמנות לבקר את טלי ולראות מה שלומה. היא שכבה בחדר התאוששות ולצידה ישבה אחות שהשגיחה עליה תוך קריאת ספר. טלי היתה רגועה והראתה לי בהתלהבות שהיא יכולה כבר להזיז את הרגליים. שאלתי אותה אם היא רוצה לראות את הסרט שצילמתי עם התינוק והיא רצתה. יצא ככה שהיא התוודעה לבנה הבכור דרך סרט וידאו.

בתום ההתאוששות גילגלו את טלי לחדרה במחלקת היולדות. חזרתי לתינוקיה כדי לקחת את התינוק, אבל הם היו שם בעיצומו של חילוף המשמרות ולכן מרחו אותי ואמרו לי לחזור כעבור ארבעים דקות. בסופו של דבר קיבלנו אותו רק אחרי שעתיים-שלוש. זה הפריע לי אבל מצד שני חשבתי שאולי זה טוב שלטלי יצא לנוח קצת. כשהוא הגיע היה מפגש מרגש בן השניים. טלי קיבלה אותו לידיים בצורה כל כך טבעית, כאילו זה היה כך מאז ומעולם. שאלנו את האחות אם להניק והיא אמרה לנו שאפשר עד 12 שעות לא להניק ואם הוא לא מבקש לא לתת לו. מטומטמת. זה לקח לנו כמה דקות להבין שזה לא לעניין ואחרי ויכוח קטן עם טלי פקדתי עליה לחלוץ שד ולהתחיל להניק. זה עבד לא רע אבל חששנו שייקח זמן עד שהיא תתחיל להוציא חלב. הבחור ידע לינוק ונראה שזה עובד טוב. הייתי ממש מרוצה ממנו.

בילינו את המשך הערב בהתוודעות משותפת. הקראתי לטלי חצי מליון מסרונים שהתקבלו. אהבתי במיוחד את זו של לירון, חבר שלי מהעבודה: "מזל טוב גיבור J איחולי בריאות ואושר לאם ולתלת-רגליים".

האורחת הראשונה היתה אחותי אפרת שלא יכלה כבר להתאפק וטסה אלינו איך שנגמרה לה העבודה בגן הילדים שהיא עובדת בו ברחוב מוריה. ההתרגשות היתה ענקית. מאוחר יותר הצטרפו אבא של טלי ושתי אחיותיה וכולם היו מאושרים. ניצלתי את ההמולה ויצאתי עם אפרת לאכול משהו במרכז הכרמל. הייתי מורעב לגמרי אך מלא באדרנלין. עלינו  בכרמלית וישבנו במסעדת וואלה לרדת על המרק בצל המפורסם שלהם. זה חנק אותי לגמרי ובקושי זזתי. הצטערתי שזה מה שאכלתי כי למרות שהמרק הזה מאד טעים אין לו שום ערך תזונתי. להיפך, הוא מוקש בריאותי רציני. יש בו גבינות מותכות והוא מכוסה בכיסוי ענק שעשוי מבצק עלים. לקינוח הלכנו לאכול פרוזן יוגורט עם פירות. הלכתי ברחוב והרגשתי כאילו גבהתי בעשרים סנטימטרים. נתתי צדקה לנגנים שעמדו בצד כדי להודות להשם יתברך על התינוק על הלידה הקלה. מזל שלא עמד שם דתי עם תפילין.

נפרדתי מאפרת וחזרתי לבית החולים. בדרך הרצתי טלפונים למשפחה ואפילו הצלחתי לדבר עם כמה חברים בטלפון. טלי נפרדה מבני משפחתה והייתה צריכה להמתין עד ששעות הביקור הסתיימו והמחלקה השתתקה כדי שיתאפשר לה לרדת מהמיטה ולהתחיל ללכת. דבר ראשון שטלי עשתה כשהיא קמה היה ללכת להתקלח בעזרת אחת האחיות שגם עזרה לה לשטוף את הפצע של הניתוח.

נשארתי עם טלי עד ממש מאוחר ולבסוף התקפלתי  הביתה. הייתי מחוק לגמרי מעייפות, אבל דאגתי להתארגן ויצא שהלכתי לישון לקראת אחת, עם השכמה מכוונת לשש בבוקר.

הלילה שלפני

זה קורה מחר בבוקר. צריך לקום מוקדם ולהתייצב בבית-החולים בשש וחצי בבוקר. עברנו היום מעין שרשרת קליטה וחיול בביה"ח - טלי אשתי נבדקה באולטראסאונד לוודא שהעובר לא החליט לעשות סלטה ברגע האחרון ולהתמקם לתנוחת לידה טבעית עם הראש למטה. אני לא מבין את זה, אם היו משאירים אותי מקופל לתוך עצמי בשקית חשוכה תשעה חודשים הדבר היחיד שהייתי בוחר לעשות מרצוני החופשי זה להיות הפוך. הגעתי לבדיקה עם שביב תקווה שהרופא יכריז על "חדל מצג עכוז" ואני אוכל להחזיר את טלי הביתה ואפילו להגיע לחצי יום זולה בעבודה. לא רק שזה לא התממש, הרופא גם טרח להגיד לנו שעם הכמות הקטנה של מי השפיר ברחם, אין בכלל סיכוי שהוא יתהפך. התבאסתי, אבל מצד שני זה גרם לי להשלים עם כך שמחר יתבצע הניתוח. המניוק הקטן עושה לנו צרות על ההתחלה. אני מתחיל להרגיש את תחושת חוסר האונים שכל חברי ההורים הזהירו אותי מפניה.

לניתוח קיסרי מתוכנן מראש (אלקטיבי) יש גם יתרונות. כל העולם ואשתו יודעים על התאריך ויכולים להתקשר בערב שלפני ולאחל הצלחה. אנחנו יכולים לדעת ברזולוציה של שעות מתי יתרחש המאורע הגדול ופחות או יותר מהו התהליך שנעבור באותו היום. אפשר לתכנן מראש מי מגיע ומתי ומה נעשה בימים שאחרי. בזכות התאריך הידוע מראש יכולתי לקחת חופש מהעבודה מספר ימים מראש, לשרשר אותם לסוף השבוע הקודם ולהנות מחמישה ימים עם טלי, שהוקדשו למנוחה, סידורים והפנמה איטית של העומד להתרחש. אני מעדיף את זה על מצב שבו אני נשלף מיום עבודה עמוס ומגיע לחדר לידה עם שורות קוד שמתקמפלות לי בראש ולחץ ממשימות קטנות ועיזים שלא הספקתי לסגור מראש.

בבית החולים היו מאד נחמדים ורהוטים. קיבלה אותנו אחות מאד נחמדה והסבירה לנו בסבלנות ובאדיבות על כל מה שעומד להתרחש. רופאה חביבה הקלידה את תמצית התיק הרפואי של ההריון למערכת המחשוב של בית החולים. אהבתי את זה שהכל ממוחשב אבל התרשמתי לרעה מרמת האינטגרציה האפסית בין המערכות. קיבלנו תיקיה מצ'וקמקת מפלסטיק שנראתה כאילו היא בשימוש משנות התשעים (בחיי שהייתה לי כזו בדיוק בתיכון). שמו שם את כל הטפסים הקבועים, אחרי שהאחות הדביקה להם את המדבקות של טלי. לא הבנתי למה המחשב לא יודע פשוט להדפיס את כל הטופסולוגיה עם הפרטים של טלי על הנייר. זה נראה לי הרבה יותר זול מלשלם לבית דפוס להדפיס את כל הטפסים, לתחזק צי שלם של מדפסות של מדבקות ולבזבז שעות עבודה של אחיות על הדבקת מדבקות. הרופאה הקלידה את ההסטוריה הרפואית של טלי ועשתה שם טעויות מביכות, כמו להדביק מחלות של בן משפחה אחד לבן משפחה אחרת. נאלצנו לתקן אותה. היא רשמה שם "יוצ הנטי" במקום "יעוץ גנטי" ועוד טעויות כתיב מקוריות, אבל כבר לא היה לנו נעים לתקן. טלי הסבירה לי שדוברי רוסית נוטים לבלבל בין האות ג' לאות ה' ולכן הם לפעמים מגיעים בטעות לגרצליה.

טלי ושומר המסך

כל מחלקת היולדות זה עולם מוזר. יש שם נשים שגוררות בקושי עגלות עם תינוקות בני-יומם. נראות גמורות. חלקן יושבות עם פרצוף מבואס ובקושי מעיפות מבט על התינוק שלהן. הזהירו אותנו מראש בקורס הכנה ללידה מה- Baby blues. אני יודע, למרות שקשה להאמין, שהן יצאו מזה ויתחברו לתינוקות שלהן בתוך שעות עד ימים. מעניין אם החלונות שם נעולים - אני משוכנע שמדי פעם יש איזו אמא שמנסה לעשות מייקל ג'קסון לתינוק שלה. אם מגיעים לשם בשעת האוכל המקום נראה כמו לול תרנגולות. זה היה בדיוק הרגע בו נכנסנו לשם. הייתי הגבר היחידי בין עשרות נשים בחלוקים שישבו שם ונראו די מרוצות מהחיים. בכל זמן אחר זה נשמע די טוב, אבל אז זה הרגיש לי מוזר ולא הייתי בטוח שמותר לי להיות שם. שאלתי את האחות והיא אמרה שהן לא טורפות.
כשכבר רואים בקומה הזו גברים זה בדרך כלל בחדרי הלידה. בדר"כ זה אב לעתיד שאשתו נמרחת עליו וגונחת מכאבים. יש כאלו שמלטפים ונורא תומכים אך יש אפילו כאלו שממש גוערים בנשים שלהם.

יצאנו מבית החולים לפני הזמן. להגיד יצאנו זה לא מדוייק, כי בעצם קיבלנו "פס" יציאה. אנחנו כבר מחויילים. ניתן לומר שמרשים לנו לישון בבית. טלי תנותח שלישית (מתוך שלוש). בכל מקרה היא צריכה להתייצב עם כל השלוש באותו השעה, כי ככה זה עובד שם. יש בזה מעט הגיון, כי קיים סיכוי שאחת מהבנות בתור תתחיל בלידה פעילה במהלך הלילה ויבוצע בה ניתוח חרום שיקדם את התור. דרך-אגב, ההגדרה "ניתוח חרום" בהקשר של ניתוח קיסרי היא למעשה כל ניתוח שהוא לא ניתוח שנקבע מראש. מצד שני אנחנו יודעים שסתם ימרחו לנו את הזמן, כלומר לא יתייחסו אלינו, עד שיתחיל יום העבודה בסביבות שמונה. אם לצורך העניין טלי הייתה מגיעה לפני מספר ימים עם התחלה של צירים והיו קובעים לה ניתוח לעוד מספר שעות, אז זה עדיין נקרא ניתוח חרום. המשמעות המעשית מבחינתי היא שאני לא יכול להיות נוכח. ככה זה החוקים של בית החולים. בגלל זה כל הזמן האחרון קיוויתי שהבונבון יחזיק מעמד ולא יחליט שנמאס לו.

טלי הייתה מותק כל ההריון וסחבה אותו כמו גדולה. עשיתי איתה המון הליכות - וכשאני אומר הליכות אני מתכוון למסלול הקבוע, סובב חיפה רבתי, שאורכו 7.5 ק"מ טביל ותקילין. פעם היינו עושים אותו בקצת יותר משעה. היום כשטלי בסוף ההריון זה לוקח כשעה וחצי. טלי הלכה היום עם מריון וכך התפנה לי קצת זמן לסידורים. התגלחתי כדי שלא תהיה לי פאדיחה עוד כמה שנים כשמישהו יסתכל על התמונות של יום הולדתו ויראה שם מישהו שנראה הרבה יותר צעיר ממה שהוא מכיר, עם הרבה יותר שערות על הפנים ממה שהוא רגיל. הכנסתי את הבטריות של המצלמה שיעל אחותה של טלי נתנה לי. אסור לצלם בחדר הניתוח, אבל חייבים לעוור את הרך הנולד בפלאשים כשהוא יוצא משם.

בערב טלי שוחחה בטלפון עם בני משפחה וחברים. אקורד הסיום היה שיחת הטלפון האחרונה, בה נפרדה אמי מטלי במילים "טוב, שיהיה בהצלחה ותתכונני לכאבי תופת מחר, אז אל תחסכי במשככי כאבים".